גלעד שליט כמשל

ברשומה זאת ברצוני להציג כיצד מתמצים כל חולייה של החברה הישראלית במקרה של גלעד שליט – חייל שבוי, שנזרק לכלבים. אמנם הנושא הזה כבר נטחן עד דק, אבל רציתי להדגים בעזרתו את מצב הרוח הלאומי ודרך המחשבה המקובלת, שאותם אני מנסה לנתח ברשומותי.

בימים אלה מתעוררת מחאה כנגד יוקר המחייה בארץ ויוקר הדיור. קמו אוהלי מחאה בשדרות רוטשילד ובמקומות נוספים בארץ. האזרח הקטן בארץ נרמס תחת רגלי הכוחות החזקים במדינה: כוחות הביטחון, עסקני הדת ובעלי ההון. כוחות אלה יעשו הכל כדי למקסם את רווחיהם ולבסס את שליטתם, בלי בושה. מערכות השלטון מתבטלות לפני כוחות אלה ואינן מגינות על האזרח, כמו שצריך היה להיות בממשל דמוקרטי תקין. משום כך, נראה לי (הלוואי שאתבדה), שהמחאה לא תשנה הרבה. היא מצומצמת מדי מכדי לשנות את המבנה החברתי והשלטוני המעוות. כמו מחאת הקוטג' שנגמרה בהורדת מחירי הקוטג' והעלאת מחירי הגבינות האחרות, גם כאן ימרחו את השובתים. כאן דרושה מהפיכה של ממש שתחליף את השלטון ותשנה את כללי המשחק. החשש שלי הוא, שאם המחאה תגבר מדי, ייזום ראש הממשלה אירוע ביטחוני או אפילו מלחמה קטנה וכל המחאה תתפוגג.

אם נחזור למקרה של גלעד שליט, גם שם הייתה מחאה די נרחבת ועדיין ישנה. גם במקרה זה, חוששים המוחים לקרא תגר על סדרי העדיפויות המעוותים במדינה והם משחקים לפי כללי המשחק וכנראה שלא יביאו לתוצאות. הממשלה הנוכחית הימנית – לאומנית – דתית, מבססת את כל שלטונה על הסתה. השנאה לחמאס היא בסיס קיומה והיא מפמפמת שנאה זאת השכם והערב. השנאה לחמאס כל כך התמסדה ע"י הפוליטיקאים ובעקבותיהם ע"י הפרשנים "הממלכתיים" בטלויזיה, עד שהיא משפיעה על ההחלטות של אנשי מערכת הביטחון. במקום לפעול בצורה הגיונית, הם פועלים בצורה אמוציונלית. חוסר הרצון להכנע ולו בעניין קטן של שיחרור האסירים (שאנחנו ממילא לא צריכים) הוא הסיבה היחידה להישארותו של גלעד שליט בשבי. הפליטיקאים, אנשי מערכת הביטחון ורוב הציבור אינם מוכנים "להפסיד" לחמאס בויכוח הזה.

הגישה האמוציונלית הזאת יכולה הייתה להחשב ניסבלת, לולא היו תלויים על הכף חייו של חייל צעיר, אשר שירת את המדינה. כל התפוררותה של החברה הישראלית וכל כיעורה מתמצים בקור הרוח בה מתנגדים רוב הישראלים לעיסקת חילופי השבויים ודנים את גלעד שליט למוות.

הפרשנים "הממלכתיים" גם המציאו הצדקה: אם נחזיר את האסירים, קרוב לוודאי שחלק מהם יחזרו לפעילות טרור ואנשים אחרים יהרגו במקום שליט. ממתי אנחנו מקריבים חיילים כדי להקטין סיכונים ביטחוניים? ואם החמאס היו מציעים הסכם שלפיו הם יפסיקו כל פעילות צבאית, אם ימסרו לידיהם את מפקדי מבצע עופרת יצוקה, מישהו היה מעלה בדעתו להענות לדרישה כזאת? האם מישהו מהטוענים את הטענה לעיל בראש חוצות, היה חוזר עליה אם בשבי היה קרוב משפחתו? אולי מישהו יסביר למה במקרה של אלחנן טננבוים וכל השבויים שהוחלפו לפניו הנימוק הזה לא עלה?

הסיפור רק מדגים כמה קל להסית את הציבור ולמכור לו שנאה ותאוות נקם ואיך נעלמה כמעט לחלוטין  הסולידריות בחברה הישראלית.

כשאני מתווכח עם אנשים ומעמת אותם עם העובדה שהם דנים חייל צעיר למוות בהתנגדותם לעיסקה, הם טוענים: יש עוד דרכים לחלץ אותו. זה מביא אותנו למימד אחר אופייני לחברה בישראל – ניתוק מהמציאות. אם המציאות קשה ולא נעימה, הבה נבנה לנו מציאות וירטואלית נוחה יותר. אם חמש שנים לא הצליחו לחלץ את גלעד שליט, אז איך אפשר לחשוב ברצינות שיצליחו לחלץ אותו עכשיו. טיעון כזה טוב רק להרגעת מעט המצפון שעוד נותר. הישראלים כבר מזמן אינם מגבילים את חשיבתם הפוליטית לתחום המציאות. נבנה כאן עולם וירטואלי, שבו היהודים הם הטובים והטהורים וכל השאר הם אנטישמיים, חורשי רע. כך נפתרות כל בעיותנו. זהו נושא לרשומה נפרדת שתבוא בקרוב.

אז מדוע הציונות נכשלה?

ברשומה זאת אעשה מאמץ לסכם את התהליכים שתארתי ברשומותי הקודמות ולהראות איך הם הביאו את הציונות אל כישלונה.

ראשית, עלי להסביר למה אני חושב שהציונות נכשלה. ובכן, תיארתי ברשימות קודמות כיצד כל מערכות השילטון הולכות ומאבדות את יכולתן לתפקד. ההשתוללות של חברי הכנסת מהליכוד וישראל ביתנו העסוקים בחקיקה כנגד ארגוני זכויות האדם במקום לנהל את המדינה, מדגימה את אובדן הדרך. גם מערכת הביטחון, אשר אינה חשופה לתקשורת  הנה חלק מהמערך הכושל הזה ואנחנו רק רואים מפעם לפעם את קצה הקרחון. במבצע "עופרת יצוקה" התרכזו המפקדים בעיקר במניעת הכוחות הלוחמים מלהלחם ובמקום זה הפציצו מרחוק ובלי אבחנה. הם כנראה ידעו למה הם נמנעים כל כך מלחשוף את יכולת הלחימה של הכוחות הרגליים. ברור לי לחלוטין שביום פקודה ייכשלו כוחות אלה ולא יוכלו להגן על המדינה. פרשות קטנות כמו ההשתלטות על המשט הטורקי לפני שנה ומינוי גלנט לרמטכל רק רומזות על מה שקורה בעולם זה, תחת מעטה הסודיות. הצבא הוא סך הכל חלק מהחברה בה הוא חי ולכן איני רואה איך הוא יכול, שלא להפגע מהתפוררות החברה הישראלית, אשר אותה תיארתי ברשומות הקודמות. ארחיב על התפוררות הצבא ברשימה נפרדת. בינתיים אני שם הפנייה למאמר מעניין של ד"ר יגיל לוי בהארץ היום: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1234853.html.

שנית, הציונות מלבד המטרה של הקמת מדינה ליהודים התכוונה גם לייצר יהודי חדש – זה היה חיוני ליכולתם של היהודים להקים מדינה. להוציא את היהודי הרוכל, המושפל וחסר האונים של השטעטל ולבנות טיפוס יהודי חדש – אמיץ, חרוץ, יצרני ושיכול להגן על עצמו. כאן נזעקה היהדות הרבנית להגן על קיומה ולאחר מספר דורות שבהם החלוצים הובילו אל המטרה הזאת, הצליחו עסקני הדת להפוך את הקערה על פיה ולהחזיר את תפיסת הקורבניות, השתדלנות, התחמנות והתלות בגביר אל מרכז הזירה. שוב, תהליך זה תואר והוסבר במהלך הרשומות הקודמות.

לאלה שחוו את הקמת מדינת ישראל ב 48, היה האירוע נס אדיר, שמילים אינן יכולות לתאר. רוב הציבור שחי בשנותיה הראשונות של המדינה וגם אלה שנולדו באותן שנים היו מוכנים לעשות הכל למען המדינה והבטיחו לשלטון הצעיר שקט תעשייתי ונאמנות מוחלטת. כאן גם נעוץ שורשו של הכשלון.

בן גוריון וחבריו, שהוכיחו אומץ רב ותושיה מדינית ראויים להערכה בהחלטתם להקים את מדינת ישראל, לא השכילו להפוך את אוסף המהגרים לאזרחי מדינה דמוקרטית. ישראל יכולה הייתה בהחלט ללמוד מארצות הברית, שהפכה חבורת מהגרים למדינה אדירה  ואשר שמה את החוקה המפוארת שלה במרכז הוויתה. במקום זה בחרו בן גוריון וחבריו ללכד את הציבור סביב אתוס שנתפר בתפרים גסים, כמו שתיארתי ברשומה התעמולה (ה"הסברה") הישראלית. לא נעשה ניסיון מספיק לגבש חוקה ברורה ומקיפה שתגביל את הדורות הבאים, לאחר שתתפוגג תחושת הנס, ותציב להם גבולות של מותר ואסור. לא התפתחה מערכת אכיפת חוקים ראויה לשמה ובכלל הכל נותר נזיל, לא מוגדר ופתוח לאילתורים. בן גוריון לא מצא את האומץ להפריד את הדת מן המדינה ועל קוצר ראותו זאת נשלם כולנו, כנראה באובדן המדינה.

גם הכלכלה שנבנתה, הייתה תמונת ראי של מערכות השלטון האחרות. ברשומה קודמת: זרעי הכישלון של המדינה נזרעו עם הקמתה מתואר כיצד התעקשו אנשי מפא"י לשמר בידיהם את הכח והמשאבים הכלכליים וייצרו כלכלה ריכוזית ולא יעילה, שעד עכשיו מהווה את אחת מהרעות החולות של המדינה.

מיד עם דעיכת ההילה של נס הקמת המדינה, התגלה המשטר של מפא"י כמשטר מסואב. אנשיו עשו הכל לשמר בידיהם את המשאבים שתפסו ופיתחו התנשאות בלתי נסבלת כלפי העולים החדשים שבאו אחריהם.

הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים נתן הזדמנות לדחויים להכות חזרה. הדתיים נתנו לנצחון פרשנות משיחית וייצרו יחד עם יוצאי עדות המזרח כוח נגדי, שהלך והתחזק. ב 77 הם הצליחו להדיח את מפא"י מהשלטון ועם הגעת העולים מברה"מ לשעבר השתלטו על האג'נדה הציבורית. זאת הייתה אג'נדה ימנית, לאומנית, בוטה ודתית, אשר בעיקרה היתה נגד. במקום לתקן את הליקויים של שלטון מפא"י, התרכז הימין בלעשות דווקא. הם פעלו להעביר משאבים ועמדות כוח ממפא"י אל אנשיהם ופעלו בצורה בלתי מתפשרת לחזק את כוח הדת, בעיקר בטיפוח התורה המשיחית של אנשי ההתנחלויות ולפגע ככל האפשר ברעיונות המודרניים של שיוויון ערך האדם.

כאן בא השלב שהשלים את התפרקותה של החברה הישראלית. שלב זה הוא התקפלותם הגורפת של צאצאי דור המייסדים (האחוסלים), אשר היו אמורים להגן על ערכי המודרניזם אך העדיפו מסיבות, שמתוארות לאורך כל הרשומות הקודמות, להפנות להם עורף. יחד אתם עברו ערוצי התקשורת המרכזיים את תהליך הכניעה לאג'נדה השלטת. הטרנד החדש, בהובלתו של שמעון פרס, נהייה להציג פנים מודרניות כלפי חוץ ולהכשיר כל שרץ אנטי דמוקרטי כלפי פנים, כמו שמתואר ברשומה הטריק הישראלי – איך להיות רודף שלום כלפי חוץ ופושע מלחמה כלפי פנים.

בשמאל הישראלי, אשר לקח על עצמו, להגן על ערכי המודרניזם נשאר מיעוט קטן ונרדף, אשר קולו אינו נשמע והוא מוצא עצמו מחוץ לגדר.

כאשר, החברה היהודית בישראל שועטת ללא מעצור אל כיליונה, ניתן רק להעלות ספוקלציות מה יקרה בעתיד. אדון על האפשרויות באחת הרשומות הקרובות, אבל קודם אעסוק בשאלה – האם כישלונם של היהודים להקים מדינה משלהם נגזר מראש או שיכול היה להיות גם אחרת?

כף רגלי לא תדרוך שם – השילוב הקטלני של מרירות וקונפורמיזם

בדיחה ידועה ורבת שנים מספרת על יהודי, ששרד אונייה טובעת ומצא מקלט על אי בודד. כאשר מצאו אותו אחרי שנים, גילו שהתארגן היטיב באי ובנה לו בית ושני בתי כנסת. כששאלו אותו למה היה צריך שני בתי כנסת, ענה: "אחד להתפלל בו והשני – כף רגלי לא תדרך בו לעולם".

מאות שנים סבלו היהודים מהשפלות ורדיפות, מולם הם עמדו חסרי אונים. השיא, היה בשואה, שם הושמדו מיליונים, מבלי שנמצאה להם אפשרות מפלט. אין פלא, שמציאות זאת יצרה מרירות עמוקה ויכולת שרידות גבוהה. יכולת שרידות זאת מתבטאית, בין השאר, בכניעה לחזק , קונפורמיזם וחשש מלהתבלט או לחרוג מהקבוצה. המרירות מתבטאית בשנאה עזה לכל מה שמחוץ לקהילה, שנאה חזקה ומאכלת.

התייחסתי בעבר לשינאה בין הרבדים השונים בחברה היהודית בארץ, אשר מונעת יצירת חברה מתפקדת. בגין עלה לשלטון בהסיתו את עדות המזרח כנגד האליטות האשכנזיות. עד היום מבוסס כוחו האלקטורלי של הליכוד על ליבוי שנאה והסתה כנגד הערבים, מצד אחד וכנגד השמאל המזוהה עם האליטות האשכנזיות, מצד שני. ליברמן לקח את ההסתה צעד אחד קדימה וגרף הצלחה ניכרת בבחידות. גם מנהיגי היהדות האורתודוקסית גילו את כוחה של ההסתה, הם ויתרו על כל עקרונותיהם ומוכרים לצעיריהם שנאת זרים וגזענות בוטה.

בכל מדינה יש פוליטיקאים, שמנסים לרכב על גל ההסתה. במקרים של משבר עמוק, כמו בגרמניה של שנות ה 30 זה עבד על חצי מהגרמנים. בעולם המפותח של אחרי מלה"ע השנייה ישנה שכבה צרה שקונה את הסחורה הזאת, בדרך כלל 10 עד 15 אחוזים. ישראל ייחודית בכך שרוב רובו של הציבור מצביע מתוך שנאה. כל פעם שעולה טענה הגיונית כנגד כשל שילטוני כלשהו, נשלף מיד נשק ההסתה והנושא נזנח. זוהי מציאות מרה, שאינה מאפשרת למדינה להתפתח ומונעת התארגנות של אופוזיציה ראויה לשמה.

בשנה-שנתיים האחרונות אנחנו עדים לגל עכור של "פטריוטיזם" ששוטף את המדינה. צצו תנועות כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי", שמתפקדות כמשטרת מחשבות ומוקיעות כל מי שסוטה מהאג'נדה הימנית-דתית כ"בוגד". הטלויזיה משתפת פעולה עם הגל הזה, כדי להוסיף ריגושים ללוח השידורים הדל שלה והפוליטיקאים מהשמאל והמרכז מוצאים את עצמם נאלצים להתנצל ולהוכיח שהם נאמנים למדינה. רבים מהם מוותרים מראש ואף מגדילים לעשות בהוכחת נאמנותם למדינה ע"י הוקעה נלהבת של כל מי שמתנגד לקונצנזוס.

בהארץ פורסם לפני מספר ימים מאמר מעניין של אבירמה גולן, שכותרתו "כיפה קרועה": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1233748.html

היא מתארת איך בחברה הדתית, כל מי שגורף הצלחה בהיותי קיצוני יותר ושונא גדול יותר של החילונים, מצליח יותר. משום כך הוא נעקף מיד על ידי מי שהוא קיצוני יותר ממנו ולתהליך הזה אין חסמים. גם הדתיים המתונים, שדעתם אינה נוחה מהקיצוניות, נגררים אחרי התהליך, כדי לא להפלט מן הקהילה.

אפשר לתת כהשוואה את גל הפטריוטיזם שהשתלט על ארה"ב לאחר ההשפלה שספגה ב 11/9. הרפובליקאים רכבו על גל זה וטיפחו אותו בהפצת שנאה לאיסלם ואפילו הצליחו להביא את ג'ורג' W בוש לכהונה שנייה, אבל בסוף גבר ההגיון על הרגש וכאשר הקיצוניות עברה גבול מסוים, איזנו האמריקאים את עצמם ובחרו את אובמה לנשיא.

העדר מחסומים למרירות גורם לכך שאפילו אנשי שילטון בכירים, שלא לדבר על חברי כנסת מהשורה,  מעדיפים לנקום ביריבים ולפגע בהם על פני טובת המדינה. ש"ס מובילה את הקו הזה של "תמות נפשי עם פלישתים" ואליה הצטרפו כל מפלגות הימין והן מובילות אותנו בעיניים פקוחות אל התהום.

לאחר שברשומות הקודמות ניסיתי להסביר איך דעכה ישראל כמדינה דמוקרטית ומודרנית, תיאור הלך הרוח לעיל מסביר למה לא ניתן לשנות מצב זה. אנחנו צועדים לקראת אסון ברור ומוחשי - על כך ברשומות הבאות.

מפאי הודחה אבל אף אחד לא בא במקומה

ברשומות האחרונות שלי שפכתי אש וגופרית על צאצאי החלוצים – האחוסלים שבגלל רדיפת הבצע שלהם, הפחדנות והקונפורמיזם הם זנחו את עקרונות המודרניות, שניסתה הציונות להביא אל היהדות ונכנעו ליהדות הגלותית הריאקציונית. בעשותם כך, הפקירו את השטח לכוחנות, לגזענות ולזלזול בחוק ובכללי המוסר שהשתלטו על החברה הישראלית.

אני מרגיש צורך לציין שלא כל האשמה מוטלת על האחוסלים. שלוש הקהילות העיקריות שקמו נגדם – המזרחים, הדתיים ויוצאי ברה"מ אמנם התקוממו כנגד ההתנשאות והשחיתות של האחוסלים, אלא שמלבד שנאה והתנגדות לכל מה שהאחוסלים מייצגים, הם לא הציעו אג'נדה חלופית.

מנחם בגין הגיע לשלטון ב77 נישא על גלי הסתה כנגד האחוסלים, אלא שמאז ועד היום כל מה שיש לליכוד ולשאר הימין להציע זה שנאה והפחדה. אין להם שום אג'נדה חיובית המציינת מה צריך לשנות בהתנהלותה של המדינה, כדי לשנות אותה מזאת שירשו מהאחוסלים. יוצא מכך, שאותה התנהלות של מוסדות המדינה, על כל הרעות החולות שלה, ממשיכה כאילו לא היה מהפך. האזרח אמור לשרת השלטון ולא להיפך. קברניטי המדינה ממשיכים לשאל את עצמם, וביתר שאת מקודם, מה יצא לי מעמדתי הבכירה, שהצלחתי לתפס. הם אינם מעלים על דעתם לשאול – איך אשפר את חייו של האזרח מן השורה. אין מה לדבר על שאלות ארוכות טווח כמו – איך ניתן לשפר את התשתיות במדינה כדי להבטיח לה עתיד טוב יותר.

הטעות הגדולה של בן גוריון ומייסדי המדינה, שנבעה מחוסר הכרותם עם משטר דמוקרטי, הייתה, שלא הגדירו חוקה ברורה ומחייבת ,שאומרת בפשטות שזכויות כל האזרחים שוות. חוקה שמגדירה מה זכויות האזרח ומגינה על המיעוטים. חוקה שלא מאפשרת לרוב מקרי לפגוע בזכויות אדם בסיסיות ומגבילה את כוחו של השלטון מהתערבות בחיי האזרחים וברכושם.

העדרה של חוקה כזאת יצרה עמימות. העמימות אפשרה לאנשי השלטון להתחכם עם החוק כל פעם שהפריע להם. עיקר היצירתיות הופנתה כלפי האזרחים הערבים, כדי להצר ככל האפשר את צעדיהם ולרמז להם שזאת אינם מדינתם, אבל גם מיעוטים אחרים, בעיקר המזרחים, סבלו היטיב מאפליה והדרה. אם החוק עמום ונתון לפרשנות, אז החזקים תמיד יעקמו אותו לטובתם.

מצער שהמזרחיים, אחרי מהפך 1977, לא השכילו להבין שטובתם דורשת להגדיר חוקים קשיחים וברורים נגד כל אפליה של המיעוט. במקום זאת, הם ניסו, בעיקר אנשי ש"ס, לנצל ככל האפשר את כוחם ולינוק בעצמם מהקופה הציבורית על חשבון השאר. זאת גישת קצרת ראות, שתתנקם בהם כמובן, כאשר לא יהיו בשלטון.

דברים דומים אפשר להגיד לגבי יוצאי ברה"מ.

הדתיים, אשר היו לאורך כל השנים המתנגדים הגדולים לחוקה ולדמוקרטיה, יכולים לטען שלהם יש אג'נדה משלהם – הקמת מדינת הלכה. אני לא חושב שיש גוף דתי פוליטי שחושב באמת שמדינת הלכה אפשרית בישראל של ימינו וטענות בזכות מדינת הלכה הן רק מס שפתיים לבוחרים. אם יגיע היום שבו תופרד הדת מן המדינה, יהפכו הדתיים למיעוט מקופח ושנוא ויוכלו לבוא בטענות לעצמם בלבד על קוצר הראות שלהם.

מכל האמור לעיל עולה, שלמרות שאנשי מפאי הודחו מהשלטון, מסורת השלטון המפאיניקית, המסואבת נשמרה היטיב ע"י היורשים. השנאה הופנתה לא כלפי שיטת הממשל הפסולה, אלא דווקא נגד הרעיונות המודרניים של דור המייסדים. הרעיונות המודרניים של האמונה באדם ובזכותו לחופש, אשר כמו שראינו גם רובם של צאצאי דור המייסדים לא ממש הפנימו, הפכו להיות השעיר לעזאזל והסמל של האליטות שבגדו. נשאר רק מיעוט קטן ונרדף להגן על המודרניות כנגד הריקאציה המשתלטת עלינו.

הפחדנות והקונפורמיזם כתכונות מרכזיות ביהדות

אני ממשיך לדון בתהליך, שבו דנתי ברשומותי האחרונות, של הויתור הגורף של האליטות על עמדתם המסורתית של שאיפה להקמתה של מדינת ישראל כמדינה מודרנית, המכירה בערכו של כל האדם, וכניעתם לקונצנזוס הלאומני-דתי מבית מדרשם של האורתודוכסים.

הכניעה הזאת, לדעתי, היא  ויתור על הציונות, כי אם לא תהיה כאן מדינה נורמלית ומודרנית, לא תתקיים מדינת ישראל. הציונות הרי ביקשה ליצור יהדות חדשה חופשיה והקונצנזוס הדתי-לאומני הקיים לוקח את היהדות חזרה אל היהדות הגלותית, שהביאה את העם היהודי אל עברי פי-פחת.

ברצוני להוסיף נימוקים נוספים לנסיגתם של האחוסלים מהגנתם על ערכי המודרנה. ברשומות קודמות הצגתי שני נימוקים:

1.      כדאיניקיות – ויתור על העקרונות בכדי לשמר על המשאבים ועל עמדות השליטה שהשיגו.

2.      רצון לשמר את אחדות העם וחשש להתפוררות החלום הציוני מול השנאה העזה שהפגינו הקהילות המודרות.

עכשיו אוסיף שני נמוקים נוספים:

3.      פחדנות

4.      קונפורמיזם

אלו הן שתי תכונות שאיפינו את הקהילות היהודיות בגולה ונרכשו לאחר שנים רבות של היותן חסרות מגן ונתונות לחסדיהן של האוכלוסיות בתוכן שכנו ושליטהן. אלו בדיוק התכונות, שאותן ניסו החלוצים – מקימי המדינה לעקור. הם אפילו הצליחו למשך מספר דורות לייצר צברים אמיצים ומרדנים, אבל הפחדנות והצייתנות היו טבועים עמוק מדי בתרבות היהודית והם צצו מחדש ברגע שההתלהבות החלוצית דעכה. חוקרי התרבות, ייתכן וייחסו את הקונפורמיזם היהודי לאחריות הקולקטיבית המודגשת כל כך עמוק בתנ"ך – העם חטא ולכן גורש מארצו. העם חטא ואלוהים הביא עליו מגיפה. מאז ועד היום נוהגים קברניטי הדת לנמק כל אסון בחטאה של הקהילה. גם את שואת יהדות אירופה מתרצים הרבנים בעלייתה של ההשכלה וההתנכרות לדת. יצירת רגשי האשם הקולקטיביים נטועה עמוק מאד בזהות שלנו כיהודים.

שוב ושוב מדהים לראות כיצד גנרלים מעוטרים, הידועים במעשי הגבורה שעשו, משתחררים מהצבא, פונים לפוליטיקה ומייד מתקרנפים ומתנהגים כמו שפנים, לא מעזים לסטות ימינה או שמאלה מהמקובל – רצים לקבל את ברכתו של הרב עובדיה יוסף, מכרכרים בחגיגות המימונה וחוזרים על כל קלישאה חבוטה בית מדרשם של אנשי אם תרצו. כל זאת, כדי לא להחשב חלילה חריגים מן הקהל. הסתירה בין האומץ הצבאי לחוסר האומץ האזרחי זועקת לשמיים, אבל גם חוקרי האקדמיה, ברובם, אינם אמיצים דיים לחקור את הנושא.

עוד לא קראתי את ספרו הארוך של ג'ונתן ליטל "נוטות החסד". אני מעביר מיד שניה קטע שסופר לי, שאומר הרבה על היהודים: הסיפור מסופר על ידי קצין אס אס שהיה ביחידה שנכנסה לעיר שזה עתה נכבשה ע"י הצבא הגרמני. תפקידם היה לאתר את היהודים ולשלוח אותם למחנות. כשנכנסו לעיר הכבושה הורה המפקד לתלות מודעות ברחבי העיר הקוראות לכל יהודי העיר להתייצב למחרת בכיכר המרכזית. הקצין שהיה חדש בתפקיד שאל: "אבל למה שהיהודים יתייצבו? הלא ברור להם שטוב לא יצא להם מכך". "אל תדאג" ענו לו "הם ייתיצבו". ואכן למחרת בשעה היעודה השתרך תור ארוך של היהודים שהתקבצו בכיכר המרכזית.

את נסיגתם של האחוסלים מהגנה על עקרונות המודרנה הוביל שמעון פרס. מיד לאחר רצח רבין שלח את עבדו הנאמן יוסי ביילין לפייס את הדתיים, כאילו הם הקורבנות ולא הצד האשם. פרס יכול היה להמשיך ללא התנגדות להוביל את הסכם אוסלו שהיה הבייבי שלו. אלא, שאומץ לבו לא עמד לו. במקום זה הוא בחר להתחנף לקונצנזוס הביטחוני ואישר את חיסול "המהנדס". חיסול זה הביא כצפוי לפיגועי טרור וחיסל את סיכויי השלום ואת סיכויו של מחנה השלום.

ביבי בקדנציה הראשונה שלו היה נלעג ורחוק כל כך ממה שמצפים ממנהיג להיות, שהביא לעלייתו של אהוד ברק ונתן סיכוי נוסף למחנה השלום להשיג הסכם שלום. אלא שלאהוד ברק בדומה לפרס לא עמד אומץ לבו ולמרות שהיה קרוב להגיע להסכם עם יאסר עראפת, לא עשה את הצעד האחרון וההסכם נפל על עניין הריבונות בהר הבית. אח"כ המציא ברק את ה"אין פרטנר", כדי לחפות על חוסר האומץ שהפגין וקבר סופית את סיכויי השלום לזמן רב.

אם פרס וברק לא אזרו אומץ לעמוד מול התעמולה הארסית והקולנית של הימין, אין להתפלא שרוב הציבור נכנע ללא תנאי.

הפחדונת והקונפורמיזם היוו, אם כן, גם הם מרכיב חשוב בתהליך של התקפלות השמאל הישראלי.

אובדן הבושה

אני ממשיך לדון בתהליך, שניסיתי לנתח בשתי הרשומות האחרונות של המעבר המסיבי של האחוסלים – צאצאי המייסדים מאידיאולוגיה הומניסטית שמאלנית ל"מרכז" שהוא למעשה ימין – לאומני דתי, עם קריצה של מראית עין שמאלנית.

הבנת המעבר המסיבי הזה שהחל, לדעתי, אחרי רצח רבין הוא מהותי בעיני להבנת התדרדרותה והתפוררותה של החברה היהודית בישראל.

האליטות האינטלקטואליות הן אלה שדוחפות, בדרך כלל, את הרעיונות המודרניים של השתחררות מהדת וממשטרים כובלים וקידוש שיוויון ערך האדם, משום שרעיונות אלה פחות טריוויאלים ויותר מורכבים לעיכול מהרעיונות הפשוטים והפופוליסטים שמשווקים עסקני הדת והלאומנות. הרעיונות ההומניסטיים מנצחים, בדרך כלל, רק אחרי שנוסו ונכשלו כל האופציות האחרות.

בישראל קרה תהליך הפוך. החלוצים והאבות המייסדים, שהקימו את המדינה התחילו מראש עם אידיאולגיה מודרנית, אלא שבפועל יישמו את האידיאולוגיה שלהם בצורה מעוותת ומושחתת - חלק בגלל התנשאותם, חלק בגלל חוסר ידע והבנה וחלק בגלל צוק העיתים. בכך הם הוציאו את דיבתם של הרעיונות ההומניסטים – ליברליים רעה.

יצא שהשנאה העזה שפיתחו המגזרים הדחויים – האורתודוקסים, המזרחים ואחר כך גם יוצאי ברה"מ, הופנתה נגד הרעיונות שבהם דגלו המייסדים ולא נגד היישום הלקוי.

עובדה זאת הקלה על צאצאי המייסדים להמלט מספיגת האש. הם פשוט התנערו מהאדיאולוגיה שהייתה מזוהה איתם והצטרפו לאידיאולוגיה הדתית לאומנית של הצד השני.

למעבר הזה של האחוסלים והוויתור הגורף על עקרונות ההומניזם התלווה פן נוח למדי. לא רק שהם לא הצטרכו יותר לעמוד מול גלי השנאה, הם השתחררו באחת גם מהמגבלות שעקרונות ההומניזם מטילות עליהם באופן אישי. פתאום מותר להתנהג בחזירות, להיות גזענים בגלוי ולהצטרף לטרנד הצידקנות של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות – הם לא יותר טובים ממני".

אפשר לקרא לתהליך הזה בשתי מילים: אובדן הבושה. משמעות התהליך היתה השתחררות מכל מחויבות לערכים המקובלים בחברה המערבית, לכללי התנהגות המקובלים בין בני אדם ובסופו של דבר ציפצוף על חוקי המדינה.

דוגמה בולטת היא התנהגותם של אנשי התקשורת בעיתונות ובטלויזיה. פעם התקשורת נחשבה שמאלנית בגלל שהייתה מורכבת מאנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה שספגו והגנו על רעיונות מודרניים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה בכלל. רוב העיתונאים הבכירים האלה עברו בסוף שנות ה 90 ותחילת שנות ה 2000 ל"מרכז" בתירוץ כזה או אחר. התירוץ האמיתי הוא הפחד לאבד את מקום עבודתם, כאשר הלחץ עליהם להתיישר עם הקונצנזוס ה"מרכזי" הלך וגבר. אנשים אלה בגדו בכל ערך אפשרי של מקצוע העיתונאות. במקום לשדר לציבור את המציאות כמו שהיא ולנתח את חולייה, הם עברו לשדר לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע – כמה אנחנו צודקים, כמה אנחנו מתקדמים וכמה אנחנו מוצלחים.

השפה האורווליאנית של "יום הוא לילה" ו "מלחמה היא שלום" מבית מדרשם של המתנחלים עלתה מדרגה והפכה לשפה המקובלת בבמות המרכזיות של התקשורת. קלישאות נבובות צצו כדי להלבין כל שרץ: "לישראל יש זכות להגן על עצמה" – כאשר זרקו פצצה של טון על בית מלא אזרחים, או כאשר הטילו מצור על אוכלוסיה של מליון ומשהו אנשים בעזה. "הערבים הביאו את זה על עצמם" – כאשר מנעו מיולדת להגיע לבית חולים ותינוקה מת או כאשר הפקיעו מבעל מטע פלסטיני את חלקתו היחידה לטובת מאחז. כל פלסטיני שנהרג בשוגג ע"י צה"ל קיבל קידום ל"בכיר בחמאס" וכל חייל צה"ל שהתעלל להנאתו בפלסטינאים חסרי ישע הוא "חיילנו העושים ימים כלילות כדי שבתל אביב ישנו בשקט".

כדי להרגיש טוב עם עצמם, חסמו העיתונאים מפני הציבור את קיומן של דעות אחרות. דעותיהם של המעטים שנשארו נאמנים לשמאל ולערכים המודרניים, כמעט ולא מגיעות לידי חשיפה (מלבד, כמובן בעיתון הארץ, שמיועד לקהל מנוייו בלבד). הפגנות ופעולות מחאה של השמאל כמעט ואינן מדווחות וגם כשהן מוזכרות בקצרה מתייחסים אל השמאל כאל הילד המוזר של הכיתה.

תהליך זניחת רעיונות השמאל ע"י האחוסלים, הביא איתו את שקיעתה של החברה היהודית בישראל אל תוך החשיכה הדתית – לאומנית, שבה היא שקועה עד צוואר באין מנגנוני בלימה ואיזון.

בהעדר תקשורת הוגנת ומקצועית, יכולה ישראל להיות דוגמה לחופש הדיבור (מרכיב הדמוקרטיה האחרון שעוד נשאר כאן). אין צורך במנגנוני השתקה כמו במשטרים אפלים אחרים. השמאל יכול לצעק במלא גרון ומנגנוני התקשורת ה"ממלכתית" יידעו לסנן את מה שצריך, כדי שרוב אזרחי המדינה יהיו בטוחים בצדקתם המוחלטת.

התעמולה (ה"הסברה") הישראלית

ברשימה ההתקפלות של הותיקים מאחוסלים לאחוקרים מניתי את חטאי שלטון המייסדים – שלטון מפא"י, אשר בגינם נוצרה כאן מדינה לא דמוקרטית, שמנגנוניה, אינם מתפקדים ואינם משרתים את האזרח.

אחד מהחוליים הגדולים שנוצרו כבר בתחילת דרכה של הממדינה היה הקמת מערכת תעמולה שנקראה "הסברה", לצורך בניית אתוס לאומי.

כאשר הגיעו החלוצים של העליות הראשונות, היתה להם אידיאולוגיה משותפת פחות או יותר. אבל כשהתחילו להגיע ההמונים שנמלטו מתופעות הלאומנות באירופה וארצות ערב, היה צורך דחוף לאחד את כולם תחת אתוס לאומי אחד וליצור עם, שלא היה קיים קודם.

כל גופי הממסד נרתמו למשימה, כל מערכות החינוך מהגן ועד האוניברסיטה, רוב היוצרים ואנשי הרוח וכמובן מערכות התקשורת המרכזיות, שכללו אז מספר עיתונים ושתי תחנות רדיו – רשות השידור וגלי צה"ל.

ראשית, העבר נתפר והותאם. כבר הזכרתי את ספרו המצויין של פרופ' סאנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי". הוא מתאר בפירוט כיצד לקחו על עצמם ראשי מערכת החינוך לתפר קשר ישיר, שכנראה לא ממש קיים, בין עם המקרא לבין העם היהודי המתקבץ במדינת ישראל.

שנית, גבורת מלחמת השיחרור וגבורת צה"ל שנבנה, הועלו לדרגת סגידה. נכתבו שירים ונכתבו ספרים, אשר פיארו את "יפי הבלורית והתאר". חיים גורי, שכתב שירים רבים כאלה, הודה מאוחר יותר שהיה צורך דחוף ללכד את ההמונים שהגיעו לארץ מבלי שהיה להם דבר משותף. "טוהר הנשק", למשל, היה מושג שהומצא ושווק בהתלהבות בתקשורת, בלי שהיתה לו שום אחיזה במציאות.

שלישית, הועלמו מהשיח הציבורי הערבים שנשארו בארץ, כאילו אינם קיימים. ישובים ערבים שנשארו – נמחקו. והערבים בארצות השכנות צויירו כאויבים צמאי דם, אך נבערים.

כמי שגדל כאן בשנות ה 50 וה 60, אני יכול להעיד, שישראל נראתה בעיני רוב מי שגר כאן בדיוק כמו שנראתה בקריקטורות של דוש: ישראליק התמים והצודק, שחיות רעות חורשות מזימות נגדו.

בנושא ההסברה המגויסת ליקטתי מספר מחקרים:

·         יפתחאל ורודד - ציונות דרך הזמר.pdf

·         החינוך המוסיקלי - ליכטנשטיין.doc

·         מערכת החינוך הפטריוטית - דרור.pdf

·         Homeland - OZ-SALZBERGER.pdf

מיותר לציין, שלא קשה היה למכר את התדמית של ישראל בשנותיה הראשונות. אכן התקבצות היהודים ובניית המדינה היו נס ומי שחווה אותו, לא יכול היה להשאר אדיש. זה היה כמו לחיות בחלום.

אלא שעם הזמן, נהיה קשה להתעורר מן החלום. ככל שמדינת ישראל הלכה והתרחקה מהמודל הטהור והצודק, שמייסדיה ייעדו לה, כך התעקשו הישראלים, יותר ויותר, לדבוק במודל הזה. מאחר והמודל ההסברתי נבנה על מנת להדביק יחד את חלקי הציבור לעם אחד, נוצרה הרגשה, שהודאה בשיקריותו של המודל, תגרום להתפרקות הציבור היהודי בישראל לגורמיו.

סיבה נוספת להצמדות הנואשת אל המודל של ישראל של שנות החמישים והשישים, לפחות לגבי הותיקים ביננו שחיו כאן בשנים האלה, הוא רצון עז לחזור אל הזמנים האלה – אל ההתלהבות התמימה והלוהטת של הימים ההם.

למרבה הצער, אי אפשר להחזיר את גלגלי הזמן אחורה, אלא שהרבה ישראלים לא מתייאשים לנסות. זאת מה שמנסה, למשל, מפלגת העבודה לעשות. עמרם מצנע, שמנסה לכבוש את ראשות מפלגת העבודה שייך כל כולו לישראל הישנה והטובה ואינו מרגיש או אינו מרשה לעצמו להרגיש שהזמנים השתנו.

אני מגיע, אם כן, לפן אחר של בגידת האחוסלים בעקרונות השמאל. ברשומות הקודמות ייחסתי את המעבר המסיבי שלהם מהשמאל ל"מרכז", שהוא בעצם ימין, לכך שרצו לשמר את עמדות המפתח והמשאבים שברשותם ולהדף את השנאה נגדם. חלק אחר שלהם, אנשים כמו פרופ' רות גביזון ופרופ' שלמה אבינרי, שכותבים לפעמים בהארץ, עושים שמיניות באוויר להוכיח שישראל נשארה ישראל הצודקת שהייתה. הם עושים זאת מהסיבות שציינתי למעלה: געגועים לימים הטובים ההם וחשש מהתפרקות החלום הציוני.

אין צפרדע (גזענית), שאנשים אלה אינם מוכנים לבלע, כדי לשמור (לדעתם) את החלום הציוני חי. אין מטח יריקות, שהם לא יסכימו לספוג ועדיין לטען שיורד גשם.

הטריק הישראלי – איך להיות רודף שלום כלפי חוץ ופושע מלחמה כלפי פנים

ברשומה הקודמת "ההתקפלות של הותיקים – מאחוסלים לאחוקרים" תיארתי כיצד יצרו כאן מייסדי המדינה – אנשי מפא"י שלטון ריכוזי, מנוטרל מכל תפיסה דמוקרטית וכיצד פיתחו המייסדים ויורשיהם גישה מתנשאית, שמתאימה למשטרים מלוכניים של "אלוהים לשלטון בחרתנו".

גם כאשר הובילה הגישה הזאת למהפך של 1977, המשיכו ממשיכהם בגישה, שהשתרשה בינתיים, שמי שהצליח להגיע לשלטון ייהנה, הוא ומקורביו ממנעמי השלטון ויימנע מלהיטיב עם שאר האזרחים.

אחרי שאיבדו האחוסלים את השלטון, הם עדיין החזיקו את מירב עמדות המפתח בחברה הישראלית. בעיקר במשק, בתקשורת ובתרבות. השפעתם הייתה עדיין ניכרת הן בזכות עמדות המפתח שתפסו והן בצורה הפוכה, כמושא שנאתם של הדתיים, המזרחיים ויוצאי ברה"מ שהיה חשוב להם יותר לעשות "דווקא" ולהציג עמדות הפוכות לתפיסות המודרניות של האחוסלים מאשר להציג אג'נדה עצמאית משל עצמם.

בהעדר אג'נדה חלופית, השתלטו העסקנים הדתיים על החלל שנוצר. והציעו את משנתם של טוהר הגזע היהודי, הסתגרות, גזענות ושמרנות. האג'נדה הדתית התאימה למזרחיים, שממילא שמרו על זיקה לדת. האג'נדה הזאת קודמה תוך הסתה כנגד הותיקים וערכי המודרניזם שלהם.

כאמור ברשימה הקודמת, חלק ניכר מהאחוסלים אמרו If you can't beat them – join them והצטרפו לקונצנזוס הדתי – לאומני. בדרך זאת הם פתרו שתי בעיות: אחת, שהם הפנו את השנאה העזה לערכי המודרניזם לעבר מי שנשאר בצד השמאלי של המפה. השנייה, הקונצנזוס החדש הרשה להם עכשיו לעשות את כל מה שלא היה נעים לעשות קודם: להתעלל ולגזול את הפלסטינים, להפלות את ערביי ישראל, לצפצף על החוק הבינלאומי.

אחד הדברים המדהימים שהתרחשו, הוא הפליק-פלאק שביצעו הרוב הגדול של אנשי התקשורת, שעברו בלי להניד עפעף מהצד השמאלי של המפה למה שהם קראו "מרכז" ושלמעשה, אינו שונה במאומה מהימין.

אבל איך בכל זאת שומרים על מראית עין של אנשים מודרניים? רבים מהאחוסלים מבקרים בארצות המערב ויודעים שהאינטלקטואלים במדינות אלה נוהגים לתמך בהומניזם וזכויות אדם ולצעק חמס כנגד כל אפליה ופגיעה במיעוטים.

לכך נמצא פתרון פלא: נתנהג כלפי חוץ כאנשים מודרניים ונצעק מעל כל במה שאנחנו רוצים שלום ובסתר נמשיך לתמך בהתנחלויות ובגזילת הפלסטינים בשטחים והמיעוט הערבי בתוך ישראל.

מפלגת קדימה מייצגת בצורה הטובה ביותר את דו הפרצופיות הזאת. ראשיה מצהירים השכם והערב על הצורך בחלוקת הארץ בין שני העמים. הם ניהלו מו"מ לאורך כל תקופת היותם בשלטון, אבל בפועל יצאו לשתי מלחמות, שבהן טבחו בברוטליות בלבנונים בצפון ובעזתים בדרום. השאירו את המאחזים הלא חוקיים המשיכו את תנופת ההתנחלות על חשבון אדמותיהם של הפלסטינים ותמכו (ואף יזמו) בחוקים הגזעניים שעלו בכנסת בשנים האחרונות.

שמעון פרס זכה לאחרונה במשאל כאישיות הנחשבת ביותר ע"י הישראלים. פעם, בימי הסכמי אוסלו הוא היה הדמות השנואה ביותר. אבל, מאחר וחזר בתשובה והתאים את עמדתו לקונצנזוס הימני, הוא פתאום אהוב ומקובל. שמעון פרס, שזכה לכינוי "תככן בלתי נלאה" ואשר החליף את מפלגתו כאשר נכשל להבחר לראשה, הוא פתאום אדם אהוב וזאת בדיוק בגלל שהוא מייצג כל כך טוב את הגישה של "היה מודרני בצאתך וריאקצונר בביתך". הוא מסתובב בעולם ומסביר כמה אנחנו רוצים שלום ואילו בהיותו בארץ מצדיק ומנקה כל פשע מלחמה המבוצע ע"י ישראל.

פוליטיקאים זריזים כמו אריאל שרון ואהוד ברק גילו את השיטה כיצד לרכוש אהדה בתקשורת. בעקבותיהם הלכו גם אחרים. מפעם לפעם זורקים משפט מתחסד לתקשורת לגבי הצורך בשלום בין שני העמים ואחר כך אפשר להמשיך בשקט לרמוס את זכויותיהם של הפלסטינים. ההתנתקות מעזה שביצע שרון נועדה, לדעתי, קודם כל להעביר לצידו את כל אנשי השמאל שעברו ל"מרכז" ובזה הצליח מעל למשוער. בנוסף, נועד המהלך להקל על מערכת הביטחון שהתקשתה בהגנה על המתנחלים ולאחר עזיבתם ניתן היה לה להמטיר בחופשיות פצצות זרחן על העזתים.

ברצוני להדגיש שאוכלוסית האחוסלים הנה הטרוגנית יותר ממה שצויר כאן והרצון לשמור על מעמדם לא היה הנימוק היחיד להצטרפותם לאג'נדה הימנית – דתית.

היו לא מעטים שעשו זאת מתוך חרדה לעתיד המדינה ואחדותה. רות גביזון ושלמה אבינרי, למשל, שהזכרתי בעבר. אני מאמין שהם פשוט מרגישים צורך לשמר את תחושת ה"אנחנו הצודקים" ואת אחדות העם שהייתה פעם והחלה להיסדק.

ברשומה הבאה אעסוק בבניית התעמולה ("ההסברה") הישראלית, אשר יצרה עבור הישראלים מציאות מדומה, שאותה הם מסרבים לעזוב.

ההתקפלות של הוותיקים - מאחוסלים לאחוקרים

ברשומה הקודמת תיארתי את הטעויות שנעשו בהקמת המדינה ואשר יצרו את כאן את שלטון מפא"י, שדפוסי התנהלותו קיימים עד היום.

הרבה מהמאפיינים של שלטון מפא"י נלקחו מהשלטון הקומוניסטי שהשתלט על המדינות מהן באו האבות המייסדים:

•  ריכוז כל המשאבים בידי השלטון.
• מנוי חברי מפלגה לכל תפקידי המפתח, כולל מערכת השיפוט.
•  אין חוקה ואין מערכת חוקים ברורה ומקובלת (שיטת "הקריצה" – ראה, דוח טליה ששון).
• יצירת היררכיה מעמדית ברורה של שווים יותר ושווים פחות.
•   תפיסת האזרח כמי שנועד לשרת את השלטון ולא להיפך.
• הפעלת מערכת תעמולה (שנקראית כאן "הסברה") דורסנית לצורך ניטרול כל ניצני התנגדות.

לא במפתיע מתמודדת כיום המדינה בבעיות דומות למדינות הגוש הסובייטי לשעבר, שמנסות, גם הן ללא הצלחה, להשתחרר מהמורשת הסובייטית ולבנות דמוקרטיה אמיתית ואינן מצליחות. השתלטות יזמים זריזים על המשאבים הכלכליים של ישראל מזכירה בהרבה מובנים את השתלטות האוליגרכים על משאביה של רוסיה (היקף המשאבים כאן קטן בהרבה לצערם של האולירכים שלנו).

בנקודה אחת, מרכזית ישראל נבדלת מאקס-ברה"מ. היא לא נזקקה להפעלת כוח ולמנגנוני כפייה נוסח הק.ג.ב. לשם חיסול האופוזיציה – לפחות בקרב היהודים. זה היה אחד השכלולים שהגה המוח היהודי. למעשה, בשנים הראשונות לא היה צורך. הקמת מדינת ישראל כמקום מפלט ליהודים, אחרי השואה, נתפס על ידי רוב רובו של הציבור כנס וכולם התגייסו ברצון למען המטרה. גם האיום הביטחוני, שהיה ממשי ביותר עד הסכם השלום עם מצרים, היווה סיבה טובה ללכד את כולם סביב קונצנזוס משותף ולהשתיק קריאות לשינוי. הקונצנזוס הורחב ושוכלל עם הזמן מספיק כדי להכיל  גם אנשי שמאל וגם אנשי ימין, כל זמן שלא קראו תיגר על דפוסי השלטון המוזכרים לעיל. עם השנים למדו לחסום את הדרך בפני ניסיונות לשינוי, אם על ידי התעלמות התקשורת הממוסדת ואם על ידי הוצאת מושגים מסוימים מחוץ לגדר (נושא לרשומה נפרדת).

כל אחת מהנקודות שמניתי למעלה דורשת הרחבה. על שתי הנקודות הראשונות הרחבתי ברשומה הקודמת. ברשומה זאת אתרכז בנקודה הרביעית של היררכיה מעמדית, אשר היתה זאת שהכשילה את מפא"י.

החלוצים שהגיעו הנה לפני קום המדינה והקימו את התשתית למדינה אכן עשו מעשה מדהים. הם עזבו בגיל צעיר את בית הוריהם ובאו לארץ שוממת ומפגרת והפריחו את השממה. הם הצליחו בתוך כמה עשרות שנים להפוך את הסטראוטיפ של היהודי המלווה בריבית, הנרדף, המושפל וחסר האונים לצבר זקוף קומה, אמיץ ומלא תושיה. בנוסף, ליצירת החקלאות והתעשייה בארץ, הם יצרו גם תרבות חילונית מפוארת. צבי כסה פירסם מאמר שחובה לקרא על תרבות זאת למול העגלה המלאה כביכול של הדתיים: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707583

אלא שחדוות היצירה הביאה עמה את חטא היוהרה, אשר אף פעם לא הייתה זרה ליהודים והיא מוטבעת עמוק בתרבות זאת. כל יהודי שומע השכם והערב את הביטויים עם סגולה, אור לגויים ודומיהם. גם חילוניים גמורים בטוחים, שהיהודים הם עם מיוחד בעל פוטנציאל רב ועולה על כל שאר העמים. (אני נוהג לשאול: אם היהודים כל כך מוצלחים, למה הם הקימו מדינה וחברה כל כך דפוקים?). גם ברדיפות ובמצבים המשפילים ביותר, לא זנחו היהודים את תחושת העליונות שלהם, להיפך, זה היה הנשק בפני ההשפלה: הם רודפים ומכים בנו, כי אנחנו טובים מהם.

לכאורה, אין רע בהתנשאות שבאה בעקבות הצלחה יוצאית דופן. אלא, שמקימי המדינה ובעיקר צאצאיהם, לקחו את ההתנשאות שלהם קצת רחוק מדי. הם הפנו את ההתנשאות הזאת לא רק כלפי העמים האחרים, אלא גם כלפי העולים החדשים שהגיעו אחר כך. בייחוד אמורים הדברים לגבי היהודים שבאו מארצות ערב, אשר תרבותם היתה שונה מתרבותם של העולים הותיקים.

הוותיקים לא הסתפקו בהתנשאות וזילזול. הם הרגישו כבעלי זכויות יתר – מעין שכבת אדונים. הם הרגישו שיש להם הצדקה לשלוט במשאבי המדינה ולא לחלוק אותם עם אחרים. כל מערכות השלטון, כולל מערכת המשפט, הוכפפו לתפיסה הזאת של שווים יותר ושווים פחות. תפיסה זאת הוטמעה עמוק בלבם של רוב האשכנזים הוותיקים ונשארה שם גם אחרי שהמזרחיים הורידו אותם מהשלטון ותפסו עמדות מפתח, גם בממשל, גם בצבא וגם בתרבות. תחושת ההתנשאות אותה משדרים הוותיקים נקלטה היטיב גם על ידי יוצאי ברה"מ, שהתפרקה ואשר הגיעו לישראל בשנות ה 90. הם הצטרפו מיד לשנאה העצומה שאותה כבר חשו המזרחיים כלפי האחוסלים ויצרו יחד חזית של "אנטי" – נגד כל מה שייצגו האחוסלים.

כאן אני מגיע לנקודה החשובה בתיזה שלי לגבי התמוטטות החזית השמאלית במדינת ישראל.

את החזית השמאלית הקימו והחזיקו מאז קום המדינה החלוצים וצאציהם שרכבו על גלי מהפיכת ההשכלה והמודרניזם באירופה. גם כאשר הם הפכו לאנשי עסקים בורגנים וניכסו לעצמם את משאבי המדינה, הם הקפידו על מראית עין של סוצאליסטים וליברלים. בשלב מסויים השנאה כנגדם גברה והלכה. הם הורדו מהשלטון על גלי ההסתה נגדם והשיא היה בהסתה כנגד וברציחתו של ראש הממשלה, יצחק רבין, ב 95. כאן הרגישו האחוסלים מאוימים בצורה פיזית והחלו להתלבט האם לוותר על העקרונות או להלחם עליהם ולהסתכן במלחמת אזרחים ועירעור הסדר הציבורי.

מאחר והאחוסלים הם ברובם בעלי קניין, הם תמיד השתדלו למנוע כל מהפיכה שעלולה לפגע ברכושם. הם החליטו לפעל ברוח שירו של יענקלה רוטבליט:

היו לי פעם עקרונות 
מכרתי את כולם 
עיסקה מוצלחת בשבילי 
טובה גם בשבילם 

למעשה הם היו יותר מחוכמים. הם החליטו לוותר על עקרונותיהם לטובת שימור זכויות היתר שלהם ולהצטרף לקונצנזוס הלאומי- דתי, שהתחיל לצבור תאוצה, אבל כלפי חוץ לשמר את מראית העין של תומכי רעיונות המודרניזם. הם החליטו ללכת עם ולהרגיש בלי. הכרזתו הידועה של אהוד ברק ב 2000  על ה"אין פרטנר" שירתה מטרה זאת בשלמות. הנה, אפשר עכשיו לטעון, שעשינו הכל למען השלום והפלסטינים לא רצו.

מנקודה זאת ואילך אימצו האחוסלים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, ליברלים) שהפכו לאחוקרים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, קפיטליסטים, ריאקציונרים), לעיתים בהתלהבות יתר, את הקו הלאומני-דתי, אבל הקפידו לעטוף אותו במעטפת של רעיונות ליברלים והצדקות  מתחסדות.

נושא זה יורחב ברשומה הבאה.

זרעי כישלונה של המדינה נזרעו עם הקמתה

התכוונתי לכתב הפעם על האחוסלים, מייסדי המדינה ואיך ניצלו את היותם הראשונים כדי להשתלט על משאבי המדינה והנה דה-מרקר של יום שישי הקדים אותי. במאמר של דניאל דורון, מנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי, הוא מתאר יפה את השתלטותם של מייסדי המדינה על משק המדינה. המאמר נקרא: זה הזמן לצאת מעבדות הריכוזיות - לחירות כלכלית:

http://www.themarker.com/news/1.630193

לא נותר לי אלא לצטט את דניאל דורון:

"מאז ראשית שנות ה-20, ניסתה הציונות הסוציאליסטית (שלא היתה בלתה) לבנות כלכלה ריכוזית שכללה את הלאמת מרבית אמצעי הייצור, כולל אדמות, מים ומחצבים.

בעזרת שביתות אלימות הרסו אנשי השמאל את המפעלים התעשייתיים והחקלאות המצליחה שהקים המעמד הבינוני, הבורגנות השנואה. כך הם הרסו את הסיכוי לשגשוג כלכלי ולעלייה של יזמים ובעלי הון ואף גרמו פעמים רבות לירידתם מן הארץ אחרי שעסקיהם נהרסו. היישוב היהודי נהפך - לפי ממדי ההלאמה של הקרקע, המים ומה לא - למשק הריכוזי ביותר בעולם המערבי, והוא היה למשק מפגר כמו כל המשקים הריכוזיים.

אמצעים רבים בוזבזו על ניסיונות הנפל ליישם את תוכניות האוטופיה השמאלנית בקיבוצים ובמושבים, שפשטו רגל, כאמור, מדי עשור. מבין המושבות העצמאיות יצרה פתח תקוה לבדה כבר בשנות ה-20 תפוקה גדולה הרבה יותר מכל המשקים הקולקטיביים שנתמכו בכספים רבים על ידי ההסתדרות הציונות, והעסיקה הרבה יותר עובדים.

הסוכנות היהודית גם סיבסדה בהון רב את מפעלי העובדים, כמו סולל בונה, המשביר המרכזי ובנק הפועלים שניסו "להתחרות" - בעזרת הסובסידיות שקבלו והקשרים עם השלטון הציוני - בסקטור הפרטי ולהכשיל אותו. גם אלה, הקבוצים והמושבים, לקו בניהול כושל ובהפסדים מתמשכים שהחלישו את היישוב כלכלית ופוליטית...

עם הקמת המדינה הולאם גם הסקטור הפרטי שעליו הגנו שלטונות המנדט. גם לאחר שהסוציאליזם פשט רגל, ועמו מפעלי ההסתדרות, המשק הישראלי נשאר אטטיסטי, כלומר משק הנשלט על ידי הממשלה, המנגנונים הביורוקרטיים שלה וכמה טייקונים...

הממשלה היא זו שאיפשרה את יצירת הריכוזיות הכלכלית-פוליטית ואת המונופולים הנשלטים על ידי אצולת הממון הישראלית. ללא הריכוזיות שיצרה השליטה של הממשלה ושל ההסתדרות במשק, וללא פשיטת הרגל של המפעלים והחברות שברשותן, הטייקונים לא היו יכולים לקנות חלקים כה נכבדים מהמשק במחירי מציאה ובהון שלא היה להם, אלא בעזרת הלוואות ללא ערבויות שהם קבלו מהבנקים המולאמים עקב הקשרים הפוליטיים שלהם...

הפוליטיזציה של החיים השאירה אחריה אדמה חרוכה מבחינה מוסרית ותרבותית, או הצמיחה עשבים שוטים של תרבות מטעם וניהיליזם חתרני כנגדו. בכל מקום שבו ניסו להגשים את הסוציאליזם בעזרת שליטה ממשלתית בכלכלה - הכלכלה הוכפפה לפוליטיקה. המאבק על חלוקת "הטבות" ממשלתיות ליבה תמיד מחלוקות פוליטיות קשות בין קבוצות אינטרסנטים הנאבקות על חלוקת משאבים שאינם מספיקים אף פעם לרצות את כל בעלי האינטרסים והחזקות (חישבו על עובדי חברת החשמל, הנמלים, מקורות, הבנקים ועוד ועוד). המאבק הפוליטי הקצין עמדות וגרם לפלגנות ולהשחתה של הפוליטיקה ושל הכלכלה, ובייחוד של יחסי העבודה.

ההשלכות המדיניות והכלכליות-חברתיות של המדיניות הכושלת הזו היו קשות מאוד. המשק היישובי לא יכול היה להגשים את הפוטנציאל הכביר של ההון האנושי שלו, מאחר שנמנעו ממנו עיור ותיעוש מהירים, שהם תנאי לקליטת עלייה גדולה ולצבירת כוח כלכלי ופוליטי. שגשוג כלכלי היה יכול גם למתן את הסכסוך עם הערבים, ולא ללבותו על ידי מאבק על משאבים מצומצמים של קרקע ומים החיוניים כל כך בכלכלה אגרארית."

השלטון הריכוזי של מפא"י וחלוקת המשאבים בין "אנשי שלומנו" ידועים מזמן, והם הביאו לעלייתם של ש"ס ושל הליכוד כתגובת נגד של המזרחיים ולשנאה העמוקה כלפיהם, עליה כתבתי ברשומות קודמות. אלא שאפילו דבריו החריפים של דורון אינם מצליחים להקיף את הנזק העצום שגרמה ההתנהלות הזאת לחברה הישראלית.

ראשי השלטון בשנותיה הראשונות של המדינה היו, אחרי הכל, אנשי חזון שנפלה עליהם המשימה של הקמת מדינה, יש מאין, מבלי שניתן להם הזמן הדרוש להתכונן. בן גוריון וספיר לא היו מושחתים במובן המקובל של המלה. הם חיו בצנעה ולא לקחו לעצמם דבר. התנהלותם המוטעית היא זאת שעשתה את הנזק. מאחר ולא ידעו איך לנהל מדינה הם בחרו פשוט לשלוט על הכל, גם על התעשייה וגם על ארגוני העובדים וחנקו גם את אלה וגם אלה. המנהיגים שבאו אחריהם, הם אלה שניצלו את כוחם בכדי לחלוב את הציבור. מהר מאד התקבעה התפיסה הבסיסית, המעוותת שתקפה עד היום: האזרח נועד לשרת את השלטון – ולא השלטון נועד לשרת את האזרח.

המייסדים יכלו ללמד מהקמת ארצות הברית של אמריקה, שצריך להתחיל עם חוקה שפורטת את החזון לפרוטות יומיומיות של חוקים וכללי התנהגות. ההתעלמות מנקודה זאת הפכה את ניהול המדינה מאז ועד היום לאוסף של אילתורים וכיבויי שריפות.

פרופ' אהוד שפרינצק בספרו "איש הישר בעיניו", מתאר בפירוט איך התנהלות המוסדות היהודיים לפני קום המדינה והמשכם בממשלות הראשונות זרעו את זרעי הפורענות של מה שהוא קורא "אי-לגליזם" חוסר כבוד לחוק והתפיסה שמותר להתחכם לחוק למען מטרה חשובה.

אנשי מפא"י הקימו פה למעשה רודנות שבה הם ריכזו אצלם את כל המשאבים. כלפי חוץ, ישראל נחשבה דמוקרטיה, כי היו מוסדות דמוקרטים והיו בחירות, אבל היכולת לשנות משהו היתה ועודנה היום כמעט בלתי אפשרית.

כמו בכל רודנות המכבידה ידה על הנתינים, הגיע יום הפרעון. ב 77 הודחו אנשי מפא"י מהשלטון ונפתח הפתח לשינוי. אלא, ששינוי מהותי לא קרה.

בגליון חג הפסח של הארץ דנו במהפיכות והביאו מאמר של עיתונאי פולני, שביכה את כשלונה של תנועת הסולידריות בפולין להביא לשינוי אמיתי. הכותרת הייתה משהו כמו: למהפכות יש נטייה מטרידה להכשל. ואכן, כאשר העול על האזרחים כבד מנשוא, יבוא היום שבו יקומו וימרדו, כמו שקורה עכשיו בארצות ערב. הבעייה היא שיום אחרי המהפיכה צריך להקים משהו חדש ושונה מבלי לעצור את החיים.

כאן בדיוק נכשלה המהפיכה נגד שלטון מפא"י. בגין והליכוד עלו לשלטון. הם ידעו נגד מה הם, אבל לא בעד מה. הם לא ידעו איך אפשר לשנות תוך כדי תנועה. הם השאירו את אותם דפוסי התנהגות בממשל, בכלכלה, במשפט ובכל שאר מערכותיה של המדינה. ספק גדול אם היה להם הכוח לשנות. מאחר וכרתו ברית עם המפלגות הדתיות, היה להם מעצור חזק כנגד כל שינוי. אין מצב נוח וטבעי יותר ליהדות האותודוקסית מאשר חוק שאינו חוק ואזרח שאין לו זכויות.

דפוסי ההתנהגות שהתקבעו בחברה הישראלית ובמנגנוני הממשל ב 30 שנות המדינה של חוסר כבוד לחוק, של אי לקיחת אחריות ושל שלטון שאינו מחוייב לאזרח פשטו כסרטן לכל פינה. לא היה מי שהיה בכוחו להביא לשינוי ומהפיכה אמיתית. במקום זאת, המשיכו אנשי הימין להשתמש בדפוסי ההתנהגות של מפא"י ואפילו שיכללו אותם וכנגד ביקורת שהוטחה בהם, הייתה להם תשובה ניצחת: "מה אתם מטיפים לנו? אתם הייתם טובים יותר?".  

מתוך אוזלת ידם לשנות, פיתחו אנשי הימין ביתר שאת את השיטת שהביאה אותם לשלטון. הם העמיקו את השנאה לאחוסלים והביאו את ההסתה נגדם לקדמת הבמה כתכלית קיומם וכאידיאולוגיה המרכזית שלהם.

כשלון המהפיכה כנגד שלטון מפא"י העצים את הנזק שגרם שלטון מפא"י עצמו, הוא גרם לרפיון ידיים ולתחושה שאי אפשר לשנות. ברשומה הבאה אמשיך לדון בתוצאות המהפיכה הזאת.

האיבה לאחוסלים ככוח מלכד של הציבור הישראלי

כמו שתיארתי ברשימתי הקודמת, העם היהודי שקובץ בלחץ העיתים לתוך סיר הלחץ של המזרח התיכון ובנה לו מיתוס של עם עתיק השב אל אדמתו, התפרק בשלב מסויים לגורמיו. האיבה הלוהטת בין מרכיביו השונים התפרצה, הסולידריות נעלמה וכל אחד, או כל קהילה (במקרה של הקהילות הדתיות) הפנו את מיטב מרצם בכדי לשפר את מצבם על חשבון השאר ולקבל נתח גדול ככל האפשר מן העוגה המשותפת.

האידיאולוגיה החלוצית של ראשית ימיה של המדינה נאלצה לפנות את מקומה לאידיאולוגיה לאומית – דתית. הדתיים השתלטו על האג'נדה משום שהיו מאורגנים יותר ומשום שהשקיעו את משאביהם (שאת רובם קיבלו מן המדינה) בהשתלטות על דעת הקהל. לדתיים יש קהל שבוי, אשר הולך בעיניים עצומות אחרי רבניו. בנוסף, לא חלות עליהם שום מגבלות של חוק או של מוסר. הכל כשר למען המטרה של השלטת הדת על המדינה. הם פועלים בשם אלוהים ומאחר ואלוהים אינו משמיע את קולו, אפשר להכשיר בשמו כל שרץ ולהצדיק בפילפולי-פילפולים את הגיזענות הבוטה, שנאת הזרים והצידקנות, אשר עליהם ביססו הדתיים את האג'נדה החדשה מבית מדרשם. אני ממליץ לקרא את סיפרו של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח", כדי ללמד מאדם שחקר היטיב את שיטותיהם. אני גם איני רואה הבדל גדול מבחינת האג'נדה הלאומית בין חרדים, לדתיים-לאומיים וש"סניקים. הם כולם מלאים בהתנשאות והכרת ערך היהודים כעם סגולה. הערכים המודרניים של זכויות אדם, שיוויון ומחשבה חופשית זרים להם לחלוטין. להיפך, הם מלאים בוז ומשטמה ל"גויים" ורואים בהם אנשים נחותים שמותר לרמות אותם.

לפני שאני מפליג בתיאור הכמו אנטישמי של היהדות האורתודוקסית, כדאי שאסייג את עצמי. אני מקבל במלואה את התיזה של ספי רכלבסקי. האורתודוקסים מתנהגים כך רק בגלל שמתירים להם. החילונים שעדיין הם הרוב ואשר בחרו להתנער ממצוות הדת, היו יכולים לשים גבולות לתאוות הכח והבצע של עסקני הדת, אך אינם מעיזים לעשות כן.

את המהפך של השלטת עסקני הדת עלינו הביאו החילוניים על עצמם ומתוך רצון. תהליך השתלטות האג'נדה הדתית-לאומנית על הציבור היהודי בישראל הוא, לדעתי, מורכב יותר מאשר קבוצת כוח שעלתה פתאום למעלה. הייתה כאן, מאין מרידה כנגד הישראלים הראשונים – החלוצים וצאצאיהם, אשר השתלטו במשך שנותיה הראשונות של המדינה על כל המשאבים וחסמו את הדרך בפני כל מי שלא היה מאנשי שלומנו. גולדה מאיר סימלה באישיותה, יותר מכל אחד אחר, את האטימות המוחלטת של מפא"י הישנה לתהליכים בעם ולניסיונות לשנות.

רק ב 77 הצליח מנחם בגין להעיף את מפא"י מהשלטון, אבל התהליכים החלו הרבה לפני זה. בגין עשה שימוש במרירות שהצטברה מתחת לפני השטח וליבה אותה. הוא כרת ברית עם הדתיים ועם המזרחיים כנגד האויב המשותף. גם אז וכך עד היום מנוהלות מפלגות הימין ע"י אשכנזים חילוניים, אשר עושים שימוש ציני באיבה לותיקים, אך אינם מציגים אידיאולוגיה ברורה משלהם. הם אינם מקדמים את חוקי הדת, כמו שהאורתודוקסים היו רוצים ואינם מקדמים אג'נדה חברתית, אשר תיטיב עם המזרחים המקופחים. הם רק שולטים כדי לשלוט ולשרד איכשהו את הקדנציה הנוכחית והעיקר למנוע מיריביהם – האחוסלים מלחזור לשלטון.
מאוחר יותר נוספו למשוואה יוצאי ברה"מ, אשר נתקלו גם הם בהתנשאות של הותיקים הישראלים ומיקמו את עצמם בצד שכנגד - בצד המקופח.

אנחנו תקועים למעשה בלימבו, או במין שיווי משקל שביר בין הכוחות השונים. הכוח שמנגד – הישראלים הותיקים – האחוסלים עדיין משפיע בדרכו. רוב השפעתו היא בריכוז המשטמה נגדו, אשר מחזיקה את רכיבי הימין יחד, אלא שלמרבה האירוניה, הצטרפו רבים מהאחוסלים אל הרוב והשאירו את מחנה השמאל המצטמק לחטוף את כל האש.

על התנהלות האחוסלים, אכתוב ברשומה הבאה.

איך נוצר העם היהודי

ברשומות קודמות תיארתי את מצבם המעוער של מנגנוני השילטון במדינת ישראל ושל החברה הישראלית.

הפעם, אלך צעד נוסף בניסיון הפרטי שלי לחקור את הסיבות שהביאו אותנו למצב זה.

בדצמבר האחרון פורסמה במוסף הארץ כתבה גדולה של אלון עידן "למה אנחנו שונאים כל כך?". כותרת המשנה הייתה : "צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית".

הכתבה היטיבה לתאר את השנאה העזה השוררת בין הקהילות והעדות השונות בחברה היהודית-הישראלית, אבל כאשר נשאלו חוקרים אחדים לסיבות לשנאה הזאת, לא סיפקו הסברים מעמיקים והסתפקו באמירות כלליות ושטחיות.

בכל מדינה ישנה שנאה כלפי הזרים והשונים, אבל השנאה בין הקהילות בישראל, השייכות לאותה הדת, היא חריגה בעוצמתה חסרת הפשרות. זוהי שנאה שמוכנה ללכת עד הסוף המר, נוסח "תמות נפשי עם פלישתים".

רק כדוגמה קטנה, לא שמעתי על עוד מדינה שבה קבוצות כדורגל אינן מתאמצות מול קבוצה אחת בכדי למנע מהקבוצה השנואה עליהן לזכות באליפות.

אכן, קלעו במוסף הארץ לאחת מנקודות המפתח בחוסר יכולתה של החברה לתפקד וכתוצאה מכך, בחוסר היכולת להקים ממשלה מתפקדת. כרגיל אין חוקר המעז להתמודד עם תופעה זאת כמו עם חולייה האחרים של החברה הישראלית.

בחרתי בכותרת שמרמזת לספרו המבריק של פרופ' סאנד "מתי ואיך נוצר העם היהודי?". בספר זה מסכם פרופ' סאנד את הידוע והנסתר על גורלם של היהודים בין חורבן הבית השני ועד הקמת מדינת ישראל.

נקודה מעניינת ראשונה היא, שלדעת רוב ההיסטוריונים לא הגלו הרומאים את היהודים, כמו שהיה מקובל לחשוב בעבר. הגליית העם המקומי לא הייתה פרקטיקה מקובלת על הרומאים ואינה מתועדת בשום מקום. התושבים היהודים נשארו ברובם בארץ. לא ידוע מה קרה להם, אבל ייתכן והתנצרו עם כיבושי הנוצרים או התאסלמו עם כיבושי המוסלמים והפלסטינים של היום הם צאצאי יהדות המקרא, כפי שסברו בן גוריון ובן צבי.

בהמשך ספרו מתאר פרופ' סאנד שבטים וממלכות שלמות שקיבלו עליהם את הדת היהודית בתקופה שלפני השתלטות הנצרות. החמיירים בדרום חצי האי ערב, שהשפיעו גם על שבטים באריתריאה השכנה. הברברים בצפון אפריקה, שייתכן וגלשו גם לספרד השכנה והכוזרים ליד הים השחור. לא שמענו על תופעות אלה בבית הספר ורק שמם של הכוזרים הגיע לאזנינו בזכות יהודה הלוי. זאת משום היותם מנוגדים לאתוס הלאומי.

מסתמנת איפה אפשרות, שהעם היהודי אינו אלא אוסף של קהילות ושבטים שקיבלו עליהם את דת היהדות. קהילות היהודים בתפוצות לא רק שלא שאפו לחזור לציון, אלא שהיה איסור חמור: לא לחזור לציון לפני בוא המשיח.

רעיון הציונות שהתגבש במזרח אירופה בסוף המאה ה 19, בא לפתר את בעיית הרדיפות של היהודים והושפע מהרעיונות של מדינת הלאום שהתגבשו באותה תקופה. נבנה האתוס של "העם היהודי", אשר אף אחד לא יודע להגדיר בדיוק מי שייך אליו.

החלוצים שעלו לישראל באו ממזרח אירופה חדורים באידיאולוגיה של בניית בית לעם היהודי. אלא שרוב יהודי העולם לא הצטרפו. עד עליית הנאצים בגרמניה בראשית שנות השלושים, היו בישראל לכל היותר 200 אלף עולים. רק שואת יהדות אירופה והתחזקות התנועות הלאומיות במדינות ערב הביאו לעלייתם, לפני ואחרי מלחמת העולם של יהודי אירופה ויהודי מדינות ערב. גם כשהתפרקה ברה"מ, הגיעו הנה כמליון מיהודיה, רק אחרי שנחסמו בפניהם אפשרויות הגירה למערב (מקובל לחשוב שכשליש מהעולים מברה"מ אינם יהודים כלל).

רוב היהודים הגיעו אם כן למדינת ישראל בעל כורחם והאדיאולוגיה של החלוצים היתה זרה להם.

אפשר לטען שגם ארצות הברית היא מדינה שקמה על ידי מהגרים מקהילות שונות, אלא שההבדלים בין ישראל לארה"ב בולטים לעין. ראשית, בארה"ב יש מרחבים עצומים וקהילה שלא מצאה את מקומה במקום אחד, זזה מערבה והקימה עיירה במקום אחר. שנית, לארצות הברית הגיעו אנשים בעיקר מתוך יוזמה להקים לעצמם חיים חדשים ולצבר עושר. האתוס השליט היה האתוס הפרוטסטנטי – "החלום האמריקאי", שדגל ביכולתו של כל אחד בזכות חריצותו, יוזמתו וכשרונו להגיע לעושר. רוב המהגרים שהגיעו קיבלו עליהם את האתוס הזה ואת החוקים שהוא מכתיב.

בישראל הסיפור היה שונה לגמרי. המשאבים היו מצומצמים מאד והותיקים שהגיעו השתלטו על רובם. העולים שהגיעו אחר כך, קיבלו רק פירורים מידיהם של הותיקים. בשנים הראשונות התקיימה המדינה על תרומות שבאו מידיהם של יוצאי אירופה ונשלטו בארץ על ידי יוצאי אירופה. עדיין, אם כולם היו מקבלים עליהם את האתוס החלוצי, היה אפשר לדבר על אתוס לאומי משותף וכך הדברים נראו עד 67. מלחמת ששת הימים, עם ההתפרצות המשיחית שבעקבותיה, הביאו את העסקנים הדתיים, אשר האתוס החלוצי-חילוני היה לצנינים בעיניהם, להציג את האג'נדה הדתית-לאומנית שלהם. רעיונות אלה התאימו גם ליהודים יוצאי מדינות ערב, אשר חיכו להזדמנות לפרוע את החוב מהותיקים, שכה השפילו אותם.

אפשר להניח, על פי עצמת ההתפרצות, שגם אם הייתה נמנעת מלחמת ששת הימים, הייתה נמצאית סיבה אחרת, במוקדם או במאוחר.

החברה הישראלית התפרקה לגורמיה, ללא אתוס מאחד. יוצאי ברה"מ, שהגיעו לתרבות זרה להם ולמציאות שבה כל קהילה מושכת לכיוון אחר, הוציאו גם הם את כל מרירותם ותסכולם על האחוסלים עם עמדתם המתנשאית.

אינני בא חלילה לסנגר על האחוסלים, בהתנשאותם וסירובם לחלק עם אחרים את המשאבים שתפסו, הם הביאו על עצמם את השנאה העזה של כל האחרים.

אקדיש להם את אחת מרשימותי הבאות.

אנחנו הולכים בדרכה של גרמניה של שנות ה 30

לפני כ 3 חדשים פרסם פרופ' בלטמן -חוקר שואה, וראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית מאמר בהארץ תחת הכותרת: 1932 כבר כאן: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1205911.html . מאמר זה גרר מספר תגובות נזעמות, אבל הכותבים נתפסו להבדלים זניחים והתעלמו מהדמיון המהותי.
במאמרו משווה פרופ' בלטמן את האווירה הנוכחית בישראל לאווירה בגרמניה בשנות עליית הנאצים לשלטון. הוא מסתמך על ספרו המצוין של סבסטיאן הפנר "יומנו של גרמני". הפנר הוא עיתונאי גרמני שחווה את התקופה ומתאר את התהליך האיטי שבו שקעה החברה הגמנית לתוך החשכה. היהודים, שחוו את השתלטות הנאציזם כקורבנות, מתרכזים בהיבט של שנאת היהודים ומתעניינים פחות בתהליך החברתי שהביא אומה תרבותית ושקולה להמליך עליה בריונים ולסמא את עיניה בהפצת שינאה ושקרים. עובדה זאת מצערת, כי היא גורמת לציבור היהודי בישראל לצעוד צעד אחר צעד בעקבות הגרמנים של שנות השלושים ולחזור, לפעמים, על אותם סיסמאות ששימשו את הנאצים, רק להפנות אותן כנגד הערבים.

צירוף של מספר גורמים הביא לעליית הנאציזם בגרמניה:

• השפלה על ידי אומות העולם לאחר ההפסד במלחמת העולם הראשונה.
• מצב כלכלי קשה וחוסר תקווה שההנהגה הפוליטית תצליח לפתר את המשבר.
• פחד של בעלי ההון מהשתלטות הקומוניזם.
• מצב רוח כללי של מבוכה ודכדוך.

אלה נוצלו ע"י היטלר ואנשיו לתעמולה ארסית וגזענית בזכות טוהר הגזע, תעמולה שלא בחלה בשום שקר ועיוותה את האמת כדי להתאימה לצרכיה. כאשר צברו כוח פוליטי מספיק, הפעילו הנאצים בריונים שחיסלו את המתנגדים באלימות ומכאן והלאה כבר לא הייתה דרך חזרה.

במדינת ישראל כיום מתקיימים רוב התנאים, על מנת שתתאפשר השתלטות הימין הקיצוני על מנגנוני השלטון:

• התנגדות רוב מדינות העולם לכיבוש ולהתנחלויות נתפסים כאנטישמיות והם מתווספים להשפלה, שעוד לא התגברנו עליה, מרצח של 6 מליון יהודים בשואה והפוגרומים במזרח אירופה.
• מצב כלכלי קשה עבור רוב הציבור, אשר נרמס ע"י בעלי ההון ובעלי הכוח, בלי שמישהו בשילטון יגן על האזרח הקטן ואוזלת יד כמעט מוחלטת של מוסדות השילטון.
• פחד של בעלי ההון מאיבוד שליטה במתרחש במשק.
• מצב רוח כללי של מבוכה וחוסר תקווה.

הימין הקיצוני בארץ משליט שיח ציבורי גיזעני ולא בוחל בשום טכניקה מבית היוצר של גבלס בהפיכת העובדות בצורה חופשית לטובת המטרה. רונן שובל ממייסדי "אם תרצו" פרסם ספר, אשר מהביקורות עליו הבנתי, שעניינו טוהר הגזע היהודי והספר הוא המקבילה היהודית ל"מיין קמפ" של היטלר.
התשובות למאמרו של פרופ' בלטמן התברכו בכך שעדיין אין כאן אלימות נגד האופוזיציה ואין סתימת פיות. אמנם יש אלימות כנגד ערבים, אבל זה נחשב ל"פעילות ביטחונית".
כאן, אכן, שיכללו היהודים את התהליך הגרמני והתאימו אותו לאופי היהודי. הפחד הגדול של היהודים מאובדן פרנסה ומנידוי, מספיקים בכדי ללכד את רוב הציבור. הימין דחק אנשי שמאל מעמדות מפתח בטלויזיה ובעיתונות והשאר הבינו את הרמז והתיישרו.
חוץ מעיתון הארץ, שנחשב לשוליים זניחים, קשר להשחיל לתקשורת ידיעה שחורגת מהקונצנזוס הלאומני-דתי.
גם כוחות הביטחון וגם המשטרה מתייצבים לצד הימין ומתעמרים במעט האמיצים ממחנה השמאל שמעיזים להפגין.
כמו בגרמניה של שנות ה 30, כך כאן, שותקים בעלי ההון מתוך חשש למעמדם ורכושם והדרך סלולה בפני הימין הקיצוני להשליט את אנשיו על כל מנגנוני השלטון ולהביא את מדינת ישראל לאן שגרמניה הגיעה ב 1945.
ההבדל הגדול בין אז להיום, הוא שהעולם כבר למד את הלקח. ישראל גם אינה גדולה כמו גרמניה ואינה יכולה לקיים את עצמה ללא אינטראקציה עם מדינות אחרות.
קשה לחזות כיצד יתפתחו הדברים כאשר הימין הקיצוני ישתלט סופית על המדינה. סופו של מהלך כזה יהיה בהתפוררותו של רעיון "מדינת היהודים", אבל על כך ברשומה נפרדת.

איך השתלט קונצנזוס דתי-לאומני על דעת הקהל בישראל?

ברשימותי הקודמות ציירתי את חדלונם של מוסדות השלטון ואת כוחם של קבוצות הכוח - מערכת הביטחון, בעלי ההון והממסד הדתי, אשר מוצצים את לשדם של האזרחים. שאלתי: למה האזרחים מקבלים בשתיקה את המצב הקשה הזה? יותר מזה: למה אינם מנצלים את זכותם הדמוקרטית ומעלים בבחירות כוחות חדשים שילחמו במצב זה?
כדי לקבל תשובה מספקת, יש ללכת לדעתי צעד נוסף ולשאל: איך השתלט על הציבור הישראלי קונצנזוס ימני-דתי-לאומני-גיזעני?
רמז לקשר בין השאלות האלה ניתן בשבועות האחרונים במאבק על דוח ששינסקי. הימין הקיצוני נאבק בכל כוחו נגד העלאת המיסוי על הגז. העיתונות קישרה זאת לרצון שלהם למצא חן בעיני בעלי ההון, אבל כמעט כל חברי הכנסת נכנעים בדרך כלל לדרישות בעלי ההון וכאן הם הריחו שהציבור ממש לא יאהב את הכניעה הזאת. אז למה ישראל ביתנו והאגף הקיצוני בליכוד בחרו להלחם נגד הלך הרוח בציבור? הם נבהלו מהאפשרות שהציבור, הכנוע והשותק בדרך כלל, יתחיל פתאם להרים ראש ולדרש הסברים.
אכן, אישור המסקנות של וועדת ששינסקי הווה חריג בהתנהלות הכנסת והתקשורת, אשר נכנעו לשכל הישר של הציבור , שלא אהב את השתלטות בעלי ההון על כל המשאבים הטבעיים של המדינה.
ראש הממשלה נתניהו עלול לשלם על החריגה הזאת מכללי המשחק בכיסאו. פתאום צצו נגדו האשמות על טיסות ובילויים של משפחתו על חשבון בעלי ההון. דברים שהיו ידועים ומקובלים עד עכשיו, פתאום הפכו לעבירה.
חבל שבניסיון להגביל את שכרם של המנהלים בחברות ציבוריות, הצליח שר המשפטים, להתגבר על מחאת הציבור ולהשתיקה.
ואכן טענתי היא, שהקונצנזוס הימני-דתי שהשתלט על השיח הציבורי, עושה הכל כדי לכנס את הרוב הגדול של אזרחי המדינה תחת מכנה משותף, מאחד. במסגרתו של קונצנזוס זה קל יהיה לשלוט בציבור.
שני נושאים מאפיינים את הקונצנזוס השולט במדינה: הסגידה ל"יהדות" ולכל מה שהוא "יהודי" והשנאה לזרים, אשר עיקרה מופנה כלפי הערבים.
היהדות, אשר בהקמת המדינה ניסתה להיבדל מהיהדות האורתודוקסית, חזרה להיות אותה יהדות שטעטל מסתגרת מפני העולם, מאמצת קמעות וקברים קדושים ומתבשמת בחוכמתה ועליונותה על ה"גויים".
הגיזענות נגד הערבים הפכה להיות חלק טבעי ומקובל בשפה המדוברת ברחוב היהודי. היא פלשה לכל תחומי החברה והשלטון ואף אחד כבר לא מתנצל או מהרהר פעמיים לפני שהוא פולט משפטים גזעניים. קראתי עכשיו את ספרו של משה נגבי "הכסדום היינו" ומחריד לקרא עד כמה הגזענות חדרה לשיקוליהם של השופטים, כולל בית המשפט העליון ושל אנשי הפרקליטות.
השילוב הזה של "גזע עליון" וגזענות חריפה מזכיר, כמובן, את עליית הנאצים בגרמניה של שנות ה 30.
ברשומה הבאה שלי אשווה את שני התהליכים.
כרגע, רק אפרט את האינטרסט של כל אחד משולשת מוקדי הכח להשליט את הקונצנזוס הימני-דתי.
לגבי הממסד הדתי, הסיפור ברור ופשוט. תפקידם של הרבנים, ושל כהני דת בכלל, הוא לשמר את קהל המאמינים בכל מחיר ולהגן על הקהילה מפני רוחות המודרניזם, שאיימו לאכל בכל פה מהאטרקטיביות של הדת להמונים. אלא שבארץ הם לקחו את ה"כל מחיר" רחוק מדי. הרבנים, שאמורים להיות אנשי מוסר, משווקים בארץ גזענות בוטה ושנאת ערבים מכוערת. הם מבססים את כל האטרקטיביות של הדת על הסתה פרועה נגד האחר. זה שגם אנשים הגונים בקהילות הדתיות משתפים פעולה עם קו זה, בדרך כלל ושותקים, הוא נושא הראוי לעיון ברשומה נפרדת.
גם האינטרסט של אנשי מערכת הביטחון בהשלטת קונצנזוס לאומני, הוא ברור. הגנרלים שבילו את רוב שנותיהם הבוגרים בצבא, הורגלו לראות את הערבים כ"אויב" והחשיבה שלהם חייבת להיות צרת אופקים וממוקדת בדבר אחד: איך לגבור על האויב. כאשר הם עוזבים את הצבא ומצטרפים בהמוניהם לתעשיות הנשק, האינטרסט שלהם בחיזוק המצב המלחמתי והפחדת הציבור מפני הסכנות הביטחוניות עוד גובר.
נשאר מוקד הכוח השלישי, שהוא בעלי ההון. כאן הסיפור קצת יותר מורכב. בתחילת דרכה של המדינה שלטו בחברות המסחריות והציבוריות אנשי האליטה השאכנזית. גם היום, למרות שנושלו מן השלטון הם מהווים רוב בקרב המנהלים הבכירים ובקרב עשירי הארץ. שכבה זאת, שאני מכנה אותם אחוסלים, בעקבות פרופ' קימרלינג (אשכנזים-חילוניים-סוצאליסטים-ליברלים), דווקא קנתה את ייחודה עד לפני שנים לא רבות בנאמנות למפלגות השמאל. המעבר המסיבי של קבוצה זאת ל"מרכז" שהוא בעצם ימין מתון, החלה מאז רצח רבין, שהבהיר את עמק השסע בין הימין לשמאל. האחוסלים היו צריכים לבחר בין יציאה למלחמת תרבות ובין כניעה. הם בחרו באופציה השנייה. יש מספר סיבות לכניעה של האחוסלים, אשר אדון בהן ברשימה נפרדת. לדעתי, אחת הסיבות העיקריות היתה, שזה טוב לעסקים. כלומר, האחוסלים נכנעו במישור האידאולוגי, על מנת לשמר את יתרונם ואת המעמד שקנו להם במישור העסקי.
התהליך הזה של כניעתם האידאולוגית של האחוסלים לסדר היום הדתי-לאומי הוא התהליך המהותי שדירדר את מדינת ישראל למצבה הנוכחי העגום. למרבה הצער, תהליך זה לא נדון כמעט, לא בתקשורת ולא באקדמיה. אני אנסה להתמודד עם הסיבות לתהליך באחת הרשומות הקרובות.

ההתדרדרות החברתית - או: למה רות גביזון מכרה את נשמתה כדי לזכות בפרס ישראל

ברשומה הקודמת פירטתי בראשי פרקים למה לדעתי הממשל במדינת ישראל כמעט ואינו מתפקד.
זאת נקודת המוצא שלי בכדי להמשיך ולחקור למה הגענו למצב זה.
אפשר גם לשאול: למה רוב האזרחים מוכנים להמשיך לחיות במצב כזה ואינם מרימים את קולם?
בסיום הרשימה הקודמת טענתי, שישראל אינה יכולה להחשב כדמוקרטיה. על כך אני רוצה להוסיף ולכתב היום.
אזרחי ישראל הם אולי היחידים בעולם שיכולים לחיות בדמוקרטיה ואינם רוצים בכך. אף אחד כמובן לא יודה בכך בפה מלא, אבל ממחקרים עקיפים, ששואלים לגבי התפיסה הדמוקרטית והיחס לעקרונות הדמוקרטיה עולה, שרוב האזרחים מוותרים בקלות על רוב עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, בכדי לשמר את זכויות היתר של היהודים.
אחד הדברים המשונים הוא שאפילו הכנסת מוותרת ברצון על זכויותיה, כפרלמנט במשטר דמוקרטי, לפקח על הרשות המבצעת ומשתפת פעולה עם הממשלה המנסה לחסום ביקורת על פעילותה.
אחד הגורמים העיקריים לכך הוא התפרקות המרקם החברתי בישראל. החברה בישראל נהייתה כוחנית וחסרת סובלנות במידה שמביאה אותה אל סף פיצוץ. רבים מסכימים שללא הבעיות הביטחוניות החברה בישראל היתה מתפוצצת מזמן לרסיסים. לכן, גם מעצימים הפוליטיקאים את הבעייה הביטחונית ככל יכולתם ומסרבים לפתר אותה. רבים מהם נשמו לרווחה כששמעו על הפיגוע בירושלים השבוע, זאת אחרי תקופה ארוכה של שקט.

החברה בישראל מנוהלת ע"י שלושה מוקדי כח גדולים וחזקים: מערכת הביטחון, בעלי ההון, הממסד הרבני.
סידרתי אותם לפי מידת הכוח שלהם, אף כי החלוקה בין מערכות אלה אינה חדה.
במערכת הביטחון אני כולל את התעשיות הביטחוניות, שקובעות הרבה מההחלטות הביטחוניות, אבל בהחלט מעורבות גם בשוק ההון. בין בעלי ההון אני כולל גם את וועדי העובדים החזקים, כמו חברת החשמל, המורים, הבנקים וכו. יש להם אותו אינטרסט כמו לבעלי ההון למנוע את פתיחת המשק לתחרות ולהמשיך למצוץ מן האזרח כמה שיותר כסף.
מה שמשותף לכל שלושת מרכזי הכח האלה, היא נכונותם להלחם עד הסוף, בכל האמצעים על הכח שהשיגו, גם במחיר חיסולה של המדינה - כלומר כריתת הענף עליו הם יושבים.
הכנסת, למשל, נשלטת ברובה הגדול ע"י גופים אלה. יש קומץ קטן של חכ"ים שטובת האזרח הקטן נמצאית בראש מעיינינהם.
רוב האזרחים, מן הסתם, אינם שייכים למרכזי הכח האלה, אבל רבים מאד נתונים למרותם.
לגבי הממסד הרבני, העיניין ברור. כל הדתיים סרים למרותם. רוב רובו של הציבור הדתי מצביע עבור המפלגות הדתיות ומתיישר עם הקו הלאומני, גיזעני שהן מוליכות. גם אנשים טובים במחנה הדתי אינם מעיזים לצאת מול הקו הזה, אשר נוגד את נטייתם האישית, כי הם יודעים שזה בסיס הכח שלהם וזאת הדרך של העסקנות הדתית לצבר כסף ועוצמה.
לגבי בעלי ההון והוועדים הגדולים, יש להם את קהל העובדים שלהם שנהנה מהטבות ותנאים משופרים, ככל שבעליהם צוברים זכויות ומדכאים תחרות.
למערכת הביטחון יש את כל הגנרלים לשעבר, אשר חדרו למערכות השלטון ולמערכות ההון ודואגים לשמר את זכויות היתר של מערכת זאת ובעיקר מונעים כל פיקוח ציבורי על המערכת. אבל מעבר לכך, הפך ה"ביטחון" לדת מקבילה ליהדות בשנים הארוכות של מלחמות ומבצעים. הביטחון הוא עגל הזהב של החילוניות הישראלית, אשר מצאה בו נושא מתאים להתלכד סביביו ולהעלות אותו לדרגת קדושה (קחו את רוני דניאל וארי שביט לדוגמה, איך הם מתיזים ריר סביבם כל פעם שהם מדברים על הביטחון).
על אף שהקהלים שמניתי לעיל הם גדולים למדי, עדיין רוב הציבור אינו נמצא במעגל הנהנים מהם וכאן נשאלת השאלה מדוע הרוב הזה נותר דומם?
אין בידי את כל התשובות, כי השאלה הזאת מורכבת ומתייחסת לקהל שאינו הומוגני ולכן סיבותיו שונות בתכלית.
כל שבט בחברה הישראלית וסיבותיו שלו.
 ישנן גם מספר סיבות משותפות לרוב הקהל ואתחיל איתן:
ראשית התקשורת בארץ נתונה ברובה לשליטתם של בעלי ההון. חוץ מעיתון הארץ, כל העיתונים הנפוצים וכל ערוצי התקשורת מנוהלים על אנשים שיש להם אינטרסטים ניכרים בשוק ההון. הדבר האחרון שהם היו רוצים זה שינוי במצב הקיים. כל הנושא של התקשורת וההתקרנפות העמוקה של רוב העיתונאים יכלל ברשומה נפרדת, אבל כדאי לשים לב שההשפעה של התקשורת, בעיקר הטלויזיה על דעת הקהל בארץ היא עמוקה ביותר.
שנית, החרדה הקיומית רבת השנים שנטועה עמוק בהוויה היהודית ואשר קיום מדינת ישראל לא פתרה אותה, מביאה אנשים רבים להאמין שלמען המדינה, צריך לוותר. שואת יהדות אירופה, אשר הביאה להקמת מדינת ישראל, מהווה מרכיב יסודי בתפיסת הזהות היהודית-ישראלית.
סיבה שלישית היא הצייתנות והקונפורמיות העמוקות של הציבור הישראלי, אשר שורשיהן נטועים עמוק בהיסטוריה היהודית שבה היהודים היו סגורים בקהילות והיחסים עם העולם החיצוני נוהלו בידי הגביר או השתדלן.
סיבה רביעית היא חוסר הסיכוי לשנות. מתחילת קיומה של מדינת ישראל, נקרא האזרח לרתם את עצמו לטובת הכלל ואף פעם לא עמדה הדאגה לאזרח גבוה בסולם העדיפויות. עם השתלטות מוקדי הכח על מוסדות הממשל והחקיקה, פחת הסיכוי לשינוי עוד יותר וכרגע אנחנו חיים פחות או יותר כאירגון פשע, שבו כדאי ללכת עם החזקים ולא נגדם.

כל אחת מהסיבות למעלה יזכו לפירוט ברשימות עתידיות. הטענה שלי, בכל אופן, שהגענו לשיווי משקל שביר למדי, של ממשלה שלא מסוגלת לתפקד, אך מחזיקה איכשהו את אזרחיה באמונה שהמצב אינו ניתן לשינוי ורק יכול להיות גרוע יותר.

כאן, אני מגיע לרות גביזון, אשר פורסם השבוע שתזכה בפרס ישראל. היא כמובן רק משל לשכבה שלמה של אנשים הגונים וטובים, שתמכו פעם ואפילו לחמו למען זכויות אדם ולמען האזרח הקטן והתקרנפו מתוך אמונה שהם מגינים על מדינת ישראל. פרופ' גביזון, כמוה כפרופ' שלמה אבינרי כותבים מפעם לפעם בעיתון הארץ. שניהם נחשבים לאנשי אקדמיה בכירים ושניהם מרגישים צורך להתפתל ולעשות שמיניות באוויר כדי להגן על הקונצנזוס המקובל בציבור וחלילה לא לחרוג ממנו, למרות שקשה להם להסתיר שדעתם אינם נוחה ממנו. הרגשתי היא, שאנשים כאלה שהיו פעם חלק אינטגרלי מהתהליך של בניית המדינה, מסרבים להכיר בכך שהתהליך הזה לא הצליח. הם מעמידים פנים, גם בינם לבין עצמם, כאילו התקלות הן רק סטיות קטנות וכאשר יתוקנו, הכל יסתדר.
לאנשים המרכזיים האלה שהיו שותפים לנס של הקמת המדינה, אין את הכח הנפשי להתחיל מחדש. ההידבקות שלהם למצב הקיים היא הרסנית למדי ומשרתת את מטרותיהם של מרכזי הכח שהזכרתי למעלה בשימור כוחם.
המשך יבוא...