התכוונתי לכתב הפעם על האחוסלים, מייסדי המדינה ואיך ניצלו את היותם הראשונים כדי להשתלט על משאבי המדינה והנה דה-מרקר של יום שישי הקדים אותי. במאמר של דניאל דורון, מנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי, הוא מתאר יפה את השתלטותם של מייסדי המדינה על משק המדינה. המאמר נקרא: זה הזמן לצאת מעבדות הריכוזיות - לחירות כלכלית:
לא נותר לי אלא לצטט את דניאל דורון:
"מאז ראשית שנות ה-20, ניסתה הציונות הסוציאליסטית (שלא היתה בלתה) לבנות כלכלה ריכוזית שכללה את הלאמת מרבית אמצעי הייצור, כולל אדמות, מים ומחצבים.
בעזרת שביתות אלימות הרסו אנשי השמאל את המפעלים התעשייתיים והחקלאות המצליחה שהקים המעמד הבינוני, הבורגנות השנואה. כך הם הרסו את הסיכוי לשגשוג כלכלי ולעלייה של יזמים ובעלי הון ואף גרמו פעמים רבות לירידתם מן הארץ אחרי שעסקיהם נהרסו. היישוב היהודי נהפך - לפי ממדי ההלאמה של הקרקע, המים ומה לא - למשק הריכוזי ביותר בעולם המערבי, והוא היה למשק מפגר כמו כל המשקים הריכוזיים.
אמצעים רבים בוזבזו על ניסיונות הנפל ליישם את תוכניות האוטופיה השמאלנית בקיבוצים ובמושבים, שפשטו רגל, כאמור, מדי עשור. מבין המושבות העצמאיות יצרה פתח תקוה לבדה כבר בשנות ה-20 תפוקה גדולה הרבה יותר מכל המשקים הקולקטיביים שנתמכו בכספים רבים על ידי ההסתדרות הציונות, והעסיקה הרבה יותר עובדים.
הסוכנות היהודית גם סיבסדה בהון רב את מפעלי העובדים, כמו סולל בונה, המשביר המרכזי ובנק הפועלים שניסו "להתחרות" - בעזרת הסובסידיות שקבלו והקשרים עם השלטון הציוני - בסקטור הפרטי ולהכשיל אותו. גם אלה, הקבוצים והמושבים, לקו בניהול כושל ובהפסדים מתמשכים שהחלישו את היישוב כלכלית ופוליטית...
עם הקמת המדינה הולאם גם הסקטור הפרטי שעליו הגנו שלטונות המנדט. גם לאחר שהסוציאליזם פשט רגל, ועמו מפעלי ההסתדרות, המשק הישראלי נשאר אטטיסטי, כלומר משק הנשלט על ידי הממשלה, המנגנונים הביורוקרטיים שלה וכמה טייקונים...
הממשלה היא זו שאיפשרה את יצירת הריכוזיות הכלכלית-פוליטית ואת המונופולים הנשלטים על ידי אצולת הממון הישראלית. ללא הריכוזיות שיצרה השליטה של הממשלה ושל ההסתדרות במשק, וללא פשיטת הרגל של המפעלים והחברות שברשותן, הטייקונים לא היו יכולים לקנות חלקים כה נכבדים מהמשק במחירי מציאה ובהון שלא היה להם, אלא בעזרת הלוואות ללא ערבויות שהם קבלו מהבנקים המולאמים עקב הקשרים הפוליטיים שלהם...
הפוליטיזציה של החיים השאירה אחריה אדמה חרוכה מבחינה מוסרית ותרבותית, או הצמיחה עשבים שוטים של תרבות מטעם וניהיליזם חתרני כנגדו. בכל מקום שבו ניסו להגשים את הסוציאליזם בעזרת שליטה ממשלתית בכלכלה - הכלכלה הוכפפה לפוליטיקה. המאבק על חלוקת "הטבות" ממשלתיות ליבה תמיד מחלוקות פוליטיות קשות בין קבוצות אינטרסנטים הנאבקות על חלוקת משאבים שאינם מספיקים אף פעם לרצות את כל בעלי האינטרסים והחזקות (חישבו על עובדי חברת החשמל, הנמלים, מקורות, הבנקים ועוד ועוד). המאבק הפוליטי הקצין עמדות וגרם לפלגנות ולהשחתה של הפוליטיקה ושל הכלכלה, ובייחוד של יחסי העבודה.
ההשלכות המדיניות והכלכליות-חברתיות של המדיניות הכושלת הזו היו קשות מאוד. המשק היישובי לא יכול היה להגשים את הפוטנציאל הכביר של ההון האנושי שלו, מאחר שנמנעו ממנו עיור ותיעוש מהירים, שהם תנאי לקליטת עלייה גדולה ולצבירת כוח כלכלי ופוליטי. שגשוג כלכלי היה יכול גם למתן את הסכסוך עם הערבים, ולא ללבותו על ידי מאבק על משאבים מצומצמים של קרקע ומים החיוניים כל כך בכלכלה אגרארית."
השלטון הריכוזי של מפא"י וחלוקת המשאבים בין "אנשי שלומנו" ידועים מזמן, והם הביאו לעלייתם של ש"ס ושל הליכוד כתגובת נגד של המזרחיים ולשנאה העמוקה כלפיהם, עליה כתבתי ברשומות קודמות. אלא שאפילו דבריו החריפים של דורון אינם מצליחים להקיף את הנזק העצום שגרמה ההתנהלות הזאת לחברה הישראלית.
ראשי השלטון בשנותיה הראשונות של המדינה היו, אחרי הכל, אנשי חזון שנפלה עליהם המשימה של הקמת מדינה, יש מאין, מבלי שניתן להם הזמן הדרוש להתכונן. בן גוריון וספיר לא היו מושחתים במובן המקובל של המלה. הם חיו בצנעה ולא לקחו לעצמם דבר. התנהלותם המוטעית היא זאת שעשתה את הנזק. מאחר ולא ידעו איך לנהל מדינה הם בחרו פשוט לשלוט על הכל, גם על התעשייה וגם על ארגוני העובדים וחנקו גם את אלה וגם אלה. המנהיגים שבאו אחריהם, הם אלה שניצלו את כוחם בכדי לחלוב את הציבור. מהר מאד התקבעה התפיסה הבסיסית, המעוותת שתקפה עד היום: האזרח נועד לשרת את השלטון – ולא השלטון נועד לשרת את האזרח.
המייסדים יכלו ללמד מהקמת ארצות הברית של אמריקה, שצריך להתחיל עם חוקה שפורטת את החזון לפרוטות יומיומיות של חוקים וכללי התנהגות. ההתעלמות מנקודה זאת הפכה את ניהול המדינה מאז ועד היום לאוסף של אילתורים וכיבויי שריפות.
פרופ' אהוד שפרינצק בספרו "איש הישר בעיניו", מתאר בפירוט איך התנהלות המוסדות היהודיים לפני קום המדינה והמשכם בממשלות הראשונות זרעו את זרעי הפורענות של מה שהוא קורא "אי-לגליזם" חוסר כבוד לחוק והתפיסה שמותר להתחכם לחוק למען מטרה חשובה.
אנשי מפא"י הקימו פה למעשה רודנות שבה הם ריכזו אצלם את כל המשאבים. כלפי חוץ, ישראל נחשבה דמוקרטיה, כי היו מוסדות דמוקרטים והיו בחירות, אבל היכולת לשנות משהו היתה ועודנה היום כמעט בלתי אפשרית.
כמו בכל רודנות המכבידה ידה על הנתינים, הגיע יום הפרעון. ב 77 הודחו אנשי מפא"י מהשלטון ונפתח הפתח לשינוי. אלא, ששינוי מהותי לא קרה.
בגליון חג הפסח של הארץ דנו במהפיכות והביאו מאמר של עיתונאי פולני, שביכה את כשלונה של תנועת הסולידריות בפולין להביא לשינוי אמיתי. הכותרת הייתה משהו כמו: למהפכות יש נטייה מטרידה להכשל. ואכן, כאשר העול על האזרחים כבד מנשוא, יבוא היום שבו יקומו וימרדו, כמו שקורה עכשיו בארצות ערב. הבעייה היא שיום אחרי המהפיכה צריך להקים משהו חדש ושונה מבלי לעצור את החיים.
כאן בדיוק נכשלה המהפיכה נגד שלטון מפא"י. בגין והליכוד עלו לשלטון. הם ידעו נגד מה הם, אבל לא בעד מה. הם לא ידעו איך אפשר לשנות תוך כדי תנועה. הם השאירו את אותם דפוסי התנהגות בממשל, בכלכלה, במשפט ובכל שאר מערכותיה של המדינה. ספק גדול אם היה להם הכוח לשנות. מאחר וכרתו ברית עם המפלגות הדתיות, היה להם מעצור חזק כנגד כל שינוי. אין מצב נוח וטבעי יותר ליהדות האותודוקסית מאשר חוק שאינו חוק ואזרח שאין לו זכויות.
דפוסי ההתנהגות שהתקבעו בחברה הישראלית ובמנגנוני הממשל ב 30 שנות המדינה של חוסר כבוד לחוק, של אי לקיחת אחריות ושל שלטון שאינו מחוייב לאזרח פשטו כסרטן לכל פינה. לא היה מי שהיה בכוחו להביא לשינוי ומהפיכה אמיתית. במקום זאת, המשיכו אנשי הימין להשתמש בדפוסי ההתנהגות של מפא"י ואפילו שיכללו אותם וכנגד ביקורת שהוטחה בהם, הייתה להם תשובה ניצחת: "מה אתם מטיפים לנו? אתם הייתם טובים יותר?".
מתוך אוזלת ידם לשנות, פיתחו אנשי הימין ביתר שאת את השיטת שהביאה אותם לשלטון. הם העמיקו את השנאה לאחוסלים והביאו את ההסתה נגדם לקדמת הבמה כתכלית קיומם וכאידיאולוגיה המרכזית שלהם.
כשלון המהפיכה כנגד שלטון מפא"י העצים את הנזק שגרם שלטון מפא"י עצמו, הוא גרם לרפיון ידיים ולתחושה שאי אפשר לשנות. ברשומה הבאה אמשיך לדון בתוצאות המהפיכה הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה