ההתקפלות של הוותיקים - מאחוסלים לאחוקרים

ברשומה הקודמת תיארתי את הטעויות שנעשו בהקמת המדינה ואשר יצרו את כאן את שלטון מפא"י, שדפוסי התנהלותו קיימים עד היום.

הרבה מהמאפיינים של שלטון מפא"י נלקחו מהשלטון הקומוניסטי שהשתלט על המדינות מהן באו האבות המייסדים:

•  ריכוז כל המשאבים בידי השלטון.
• מנוי חברי מפלגה לכל תפקידי המפתח, כולל מערכת השיפוט.
•  אין חוקה ואין מערכת חוקים ברורה ומקובלת (שיטת "הקריצה" – ראה, דוח טליה ששון).
• יצירת היררכיה מעמדית ברורה של שווים יותר ושווים פחות.
•   תפיסת האזרח כמי שנועד לשרת את השלטון ולא להיפך.
• הפעלת מערכת תעמולה (שנקראית כאן "הסברה") דורסנית לצורך ניטרול כל ניצני התנגדות.

לא במפתיע מתמודדת כיום המדינה בבעיות דומות למדינות הגוש הסובייטי לשעבר, שמנסות, גם הן ללא הצלחה, להשתחרר מהמורשת הסובייטית ולבנות דמוקרטיה אמיתית ואינן מצליחות. השתלטות יזמים זריזים על המשאבים הכלכליים של ישראל מזכירה בהרבה מובנים את השתלטות האוליגרכים על משאביה של רוסיה (היקף המשאבים כאן קטן בהרבה לצערם של האולירכים שלנו).

בנקודה אחת, מרכזית ישראל נבדלת מאקס-ברה"מ. היא לא נזקקה להפעלת כוח ולמנגנוני כפייה נוסח הק.ג.ב. לשם חיסול האופוזיציה – לפחות בקרב היהודים. זה היה אחד השכלולים שהגה המוח היהודי. למעשה, בשנים הראשונות לא היה צורך. הקמת מדינת ישראל כמקום מפלט ליהודים, אחרי השואה, נתפס על ידי רוב רובו של הציבור כנס וכולם התגייסו ברצון למען המטרה. גם האיום הביטחוני, שהיה ממשי ביותר עד הסכם השלום עם מצרים, היווה סיבה טובה ללכד את כולם סביב קונצנזוס משותף ולהשתיק קריאות לשינוי. הקונצנזוס הורחב ושוכלל עם הזמן מספיק כדי להכיל  גם אנשי שמאל וגם אנשי ימין, כל זמן שלא קראו תיגר על דפוסי השלטון המוזכרים לעיל. עם השנים למדו לחסום את הדרך בפני ניסיונות לשינוי, אם על ידי התעלמות התקשורת הממוסדת ואם על ידי הוצאת מושגים מסוימים מחוץ לגדר (נושא לרשומה נפרדת).

כל אחת מהנקודות שמניתי למעלה דורשת הרחבה. על שתי הנקודות הראשונות הרחבתי ברשומה הקודמת. ברשומה זאת אתרכז בנקודה הרביעית של היררכיה מעמדית, אשר היתה זאת שהכשילה את מפא"י.

החלוצים שהגיעו הנה לפני קום המדינה והקימו את התשתית למדינה אכן עשו מעשה מדהים. הם עזבו בגיל צעיר את בית הוריהם ובאו לארץ שוממת ומפגרת והפריחו את השממה. הם הצליחו בתוך כמה עשרות שנים להפוך את הסטראוטיפ של היהודי המלווה בריבית, הנרדף, המושפל וחסר האונים לצבר זקוף קומה, אמיץ ומלא תושיה. בנוסף, ליצירת החקלאות והתעשייה בארץ, הם יצרו גם תרבות חילונית מפוארת. צבי כסה פירסם מאמר שחובה לקרא על תרבות זאת למול העגלה המלאה כביכול של הדתיים: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707583

אלא שחדוות היצירה הביאה עמה את חטא היוהרה, אשר אף פעם לא הייתה זרה ליהודים והיא מוטבעת עמוק בתרבות זאת. כל יהודי שומע השכם והערב את הביטויים עם סגולה, אור לגויים ודומיהם. גם חילוניים גמורים בטוחים, שהיהודים הם עם מיוחד בעל פוטנציאל רב ועולה על כל שאר העמים. (אני נוהג לשאול: אם היהודים כל כך מוצלחים, למה הם הקימו מדינה וחברה כל כך דפוקים?). גם ברדיפות ובמצבים המשפילים ביותר, לא זנחו היהודים את תחושת העליונות שלהם, להיפך, זה היה הנשק בפני ההשפלה: הם רודפים ומכים בנו, כי אנחנו טובים מהם.

לכאורה, אין רע בהתנשאות שבאה בעקבות הצלחה יוצאית דופן. אלא, שמקימי המדינה ובעיקר צאצאיהם, לקחו את ההתנשאות שלהם קצת רחוק מדי. הם הפנו את ההתנשאות הזאת לא רק כלפי העמים האחרים, אלא גם כלפי העולים החדשים שהגיעו אחר כך. בייחוד אמורים הדברים לגבי היהודים שבאו מארצות ערב, אשר תרבותם היתה שונה מתרבותם של העולים הותיקים.

הוותיקים לא הסתפקו בהתנשאות וזילזול. הם הרגישו כבעלי זכויות יתר – מעין שכבת אדונים. הם הרגישו שיש להם הצדקה לשלוט במשאבי המדינה ולא לחלוק אותם עם אחרים. כל מערכות השלטון, כולל מערכת המשפט, הוכפפו לתפיסה הזאת של שווים יותר ושווים פחות. תפיסה זאת הוטמעה עמוק בלבם של רוב האשכנזים הוותיקים ונשארה שם גם אחרי שהמזרחיים הורידו אותם מהשלטון ותפסו עמדות מפתח, גם בממשל, גם בצבא וגם בתרבות. תחושת ההתנשאות אותה משדרים הוותיקים נקלטה היטיב גם על ידי יוצאי ברה"מ, שהתפרקה ואשר הגיעו לישראל בשנות ה 90. הם הצטרפו מיד לשנאה העצומה שאותה כבר חשו המזרחיים כלפי האחוסלים ויצרו יחד חזית של "אנטי" – נגד כל מה שייצגו האחוסלים.

כאן אני מגיע לנקודה החשובה בתיזה שלי לגבי התמוטטות החזית השמאלית במדינת ישראל.

את החזית השמאלית הקימו והחזיקו מאז קום המדינה החלוצים וצאציהם שרכבו על גלי מהפיכת ההשכלה והמודרניזם באירופה. גם כאשר הם הפכו לאנשי עסקים בורגנים וניכסו לעצמם את משאבי המדינה, הם הקפידו על מראית עין של סוצאליסטים וליברלים. בשלב מסויים השנאה כנגדם גברה והלכה. הם הורדו מהשלטון על גלי ההסתה נגדם והשיא היה בהסתה כנגד וברציחתו של ראש הממשלה, יצחק רבין, ב 95. כאן הרגישו האחוסלים מאוימים בצורה פיזית והחלו להתלבט האם לוותר על העקרונות או להלחם עליהם ולהסתכן במלחמת אזרחים ועירעור הסדר הציבורי.

מאחר והאחוסלים הם ברובם בעלי קניין, הם תמיד השתדלו למנוע כל מהפיכה שעלולה לפגע ברכושם. הם החליטו לפעל ברוח שירו של יענקלה רוטבליט:

היו לי פעם עקרונות 
מכרתי את כולם 
עיסקה מוצלחת בשבילי 
טובה גם בשבילם 

למעשה הם היו יותר מחוכמים. הם החליטו לוותר על עקרונותיהם לטובת שימור זכויות היתר שלהם ולהצטרף לקונצנזוס הלאומי- דתי, שהתחיל לצבור תאוצה, אבל כלפי חוץ לשמר את מראית העין של תומכי רעיונות המודרניזם. הם החליטו ללכת עם ולהרגיש בלי. הכרזתו הידועה של אהוד ברק ב 2000  על ה"אין פרטנר" שירתה מטרה זאת בשלמות. הנה, אפשר עכשיו לטעון, שעשינו הכל למען השלום והפלסטינים לא רצו.

מנקודה זאת ואילך אימצו האחוסלים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, ליברלים) שהפכו לאחוקרים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, קפיטליסטים, ריאקציונרים), לעיתים בהתלהבות יתר, את הקו הלאומני-דתי, אבל הקפידו לעטוף אותו במעטפת של רעיונות ליברלים והצדקות  מתחסדות.

נושא זה יורחב ברשומה הבאה.