האיבה לאחוסלים ככוח מלכד של הציבור הישראלי

כמו שתיארתי ברשימתי הקודמת, העם היהודי שקובץ בלחץ העיתים לתוך סיר הלחץ של המזרח התיכון ובנה לו מיתוס של עם עתיק השב אל אדמתו, התפרק בשלב מסויים לגורמיו. האיבה הלוהטת בין מרכיביו השונים התפרצה, הסולידריות נעלמה וכל אחד, או כל קהילה (במקרה של הקהילות הדתיות) הפנו את מיטב מרצם בכדי לשפר את מצבם על חשבון השאר ולקבל נתח גדול ככל האפשר מן העוגה המשותפת.

האידיאולוגיה החלוצית של ראשית ימיה של המדינה נאלצה לפנות את מקומה לאידיאולוגיה לאומית – דתית. הדתיים השתלטו על האג'נדה משום שהיו מאורגנים יותר ומשום שהשקיעו את משאביהם (שאת רובם קיבלו מן המדינה) בהשתלטות על דעת הקהל. לדתיים יש קהל שבוי, אשר הולך בעיניים עצומות אחרי רבניו. בנוסף, לא חלות עליהם שום מגבלות של חוק או של מוסר. הכל כשר למען המטרה של השלטת הדת על המדינה. הם פועלים בשם אלוהים ומאחר ואלוהים אינו משמיע את קולו, אפשר להכשיר בשמו כל שרץ ולהצדיק בפילפולי-פילפולים את הגיזענות הבוטה, שנאת הזרים והצידקנות, אשר עליהם ביססו הדתיים את האג'נדה החדשה מבית מדרשם. אני ממליץ לקרא את סיפרו של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח", כדי ללמד מאדם שחקר היטיב את שיטותיהם. אני גם איני רואה הבדל גדול מבחינת האג'נדה הלאומית בין חרדים, לדתיים-לאומיים וש"סניקים. הם כולם מלאים בהתנשאות והכרת ערך היהודים כעם סגולה. הערכים המודרניים של זכויות אדם, שיוויון ומחשבה חופשית זרים להם לחלוטין. להיפך, הם מלאים בוז ומשטמה ל"גויים" ורואים בהם אנשים נחותים שמותר לרמות אותם.

לפני שאני מפליג בתיאור הכמו אנטישמי של היהדות האורתודוקסית, כדאי שאסייג את עצמי. אני מקבל במלואה את התיזה של ספי רכלבסקי. האורתודוקסים מתנהגים כך רק בגלל שמתירים להם. החילונים שעדיין הם הרוב ואשר בחרו להתנער ממצוות הדת, היו יכולים לשים גבולות לתאוות הכח והבצע של עסקני הדת, אך אינם מעיזים לעשות כן.

את המהפך של השלטת עסקני הדת עלינו הביאו החילוניים על עצמם ומתוך רצון. תהליך השתלטות האג'נדה הדתית-לאומנית על הציבור היהודי בישראל הוא, לדעתי, מורכב יותר מאשר קבוצת כוח שעלתה פתאום למעלה. הייתה כאן, מאין מרידה כנגד הישראלים הראשונים – החלוצים וצאצאיהם, אשר השתלטו במשך שנותיה הראשונות של המדינה על כל המשאבים וחסמו את הדרך בפני כל מי שלא היה מאנשי שלומנו. גולדה מאיר סימלה באישיותה, יותר מכל אחד אחר, את האטימות המוחלטת של מפא"י הישנה לתהליכים בעם ולניסיונות לשנות.

רק ב 77 הצליח מנחם בגין להעיף את מפא"י מהשלטון, אבל התהליכים החלו הרבה לפני זה. בגין עשה שימוש במרירות שהצטברה מתחת לפני השטח וליבה אותה. הוא כרת ברית עם הדתיים ועם המזרחיים כנגד האויב המשותף. גם אז וכך עד היום מנוהלות מפלגות הימין ע"י אשכנזים חילוניים, אשר עושים שימוש ציני באיבה לותיקים, אך אינם מציגים אידיאולוגיה ברורה משלהם. הם אינם מקדמים את חוקי הדת, כמו שהאורתודוקסים היו רוצים ואינם מקדמים אג'נדה חברתית, אשר תיטיב עם המזרחים המקופחים. הם רק שולטים כדי לשלוט ולשרד איכשהו את הקדנציה הנוכחית והעיקר למנוע מיריביהם – האחוסלים מלחזור לשלטון.
מאוחר יותר נוספו למשוואה יוצאי ברה"מ, אשר נתקלו גם הם בהתנשאות של הותיקים הישראלים ומיקמו את עצמם בצד שכנגד - בצד המקופח.

אנחנו תקועים למעשה בלימבו, או במין שיווי משקל שביר בין הכוחות השונים. הכוח שמנגד – הישראלים הותיקים – האחוסלים עדיין משפיע בדרכו. רוב השפעתו היא בריכוז המשטמה נגדו, אשר מחזיקה את רכיבי הימין יחד, אלא שלמרבה האירוניה, הצטרפו רבים מהאחוסלים אל הרוב והשאירו את מחנה השמאל המצטמק לחטוף את כל האש.

על התנהלות האחוסלים, אכתוב ברשומה הבאה.