ברשומה זאת ברצוני להציג כיצד מתמצים כל חולייה של החברה הישראלית במקרה של גלעד שליט – חייל שבוי, שנזרק לכלבים. אמנם הנושא הזה כבר נטחן עד דק, אבל רציתי להדגים בעזרתו את מצב הרוח הלאומי ודרך המחשבה המקובלת, שאותם אני מנסה לנתח ברשומותי.
בימים אלה מתעוררת מחאה כנגד יוקר המחייה בארץ ויוקר הדיור. קמו אוהלי מחאה בשדרות רוטשילד ובמקומות נוספים בארץ. האזרח הקטן בארץ נרמס תחת רגלי הכוחות החזקים במדינה: כוחות הביטחון, עסקני הדת ובעלי ההון. כוחות אלה יעשו הכל כדי למקסם את רווחיהם ולבסס את שליטתם, בלי בושה. מערכות השלטון מתבטלות לפני כוחות אלה ואינן מגינות על האזרח, כמו שצריך היה להיות בממשל דמוקרטי תקין. משום כך, נראה לי (הלוואי שאתבדה), שהמחאה לא תשנה הרבה. היא מצומצמת מדי מכדי לשנות את המבנה החברתי והשלטוני המעוות. כמו מחאת הקוטג' שנגמרה בהורדת מחירי הקוטג' והעלאת מחירי הגבינות האחרות, גם כאן ימרחו את השובתים. כאן דרושה מהפיכה של ממש שתחליף את השלטון ותשנה את כללי המשחק. החשש שלי הוא, שאם המחאה תגבר מדי, ייזום ראש הממשלה אירוע ביטחוני או אפילו מלחמה קטנה וכל המחאה תתפוגג.
אם נחזור למקרה של גלעד שליט, גם שם הייתה מחאה די נרחבת ועדיין ישנה. גם במקרה זה, חוששים המוחים לקרא תגר על סדרי העדיפויות המעוותים במדינה והם משחקים לפי כללי המשחק וכנראה שלא יביאו לתוצאות. הממשלה הנוכחית הימנית – לאומנית – דתית, מבססת את כל שלטונה על הסתה. השנאה לחמאס היא בסיס קיומה והיא מפמפמת שנאה זאת השכם והערב. השנאה לחמאס כל כך התמסדה ע"י הפוליטיקאים ובעקבותיהם ע"י הפרשנים "הממלכתיים" בטלויזיה, עד שהיא משפיעה על ההחלטות של אנשי מערכת הביטחון. במקום לפעול בצורה הגיונית, הם פועלים בצורה אמוציונלית. חוסר הרצון להכנע ולו בעניין קטן של שיחרור האסירים (שאנחנו ממילא לא צריכים) הוא הסיבה היחידה להישארותו של גלעד שליט בשבי. הפליטיקאים, אנשי מערכת הביטחון ורוב הציבור אינם מוכנים "להפסיד" לחמאס בויכוח הזה.
הגישה האמוציונלית הזאת יכולה הייתה להחשב ניסבלת, לולא היו תלויים על הכף חייו של חייל צעיר, אשר שירת את המדינה. כל התפוררותה של החברה הישראלית וכל כיעורה מתמצים בקור הרוח בה מתנגדים רוב הישראלים לעיסקת חילופי השבויים ודנים את גלעד שליט למוות.
הפרשנים "הממלכתיים" גם המציאו הצדקה: אם נחזיר את האסירים, קרוב לוודאי שחלק מהם יחזרו לפעילות טרור ואנשים אחרים יהרגו במקום שליט. ממתי אנחנו מקריבים חיילים כדי להקטין סיכונים ביטחוניים? ואם החמאס היו מציעים הסכם שלפיו הם יפסיקו כל פעילות צבאית, אם ימסרו לידיהם את מפקדי מבצע עופרת יצוקה, מישהו היה מעלה בדעתו להענות לדרישה כזאת? האם מישהו מהטוענים את הטענה לעיל בראש חוצות, היה חוזר עליה אם בשבי היה קרוב משפחתו? אולי מישהו יסביר למה במקרה של אלחנן טננבוים וכל השבויים שהוחלפו לפניו הנימוק הזה לא עלה?
הסיפור רק מדגים כמה קל להסית את הציבור ולמכור לו שנאה ותאוות נקם ואיך נעלמה כמעט לחלוטין הסולידריות בחברה הישראלית.
כשאני מתווכח עם אנשים ומעמת אותם עם העובדה שהם דנים חייל צעיר למוות בהתנגדותם לעיסקה, הם טוענים: יש עוד דרכים לחלץ אותו. זה מביא אותנו למימד אחר אופייני לחברה בישראל – ניתוק מהמציאות. אם המציאות קשה ולא נעימה, הבה נבנה לנו מציאות וירטואלית נוחה יותר. אם חמש שנים לא הצליחו לחלץ את גלעד שליט, אז איך אפשר לחשוב ברצינות שיצליחו לחלץ אותו עכשיו. טיעון כזה טוב רק להרגעת מעט המצפון שעוד נותר. הישראלים כבר מזמן אינם מגבילים את חשיבתם הפוליטית לתחום המציאות. נבנה כאן עולם וירטואלי, שבו היהודים הם הטובים והטהורים וכל השאר הם אנטישמיים, חורשי רע. כך נפתרות כל בעיותנו. זהו נושא לרשומה נפרדת שתבוא בקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה