בדיחה ידועה ורבת שנים מספרת על יהודי, ששרד אונייה טובעת ומצא מקלט על אי בודד. כאשר מצאו אותו אחרי שנים, גילו שהתארגן היטיב באי ובנה לו בית ושני בתי כנסת. כששאלו אותו למה היה צריך שני בתי כנסת, ענה: "אחד להתפלל בו והשני – כף רגלי לא תדרך בו לעולם".
מאות שנים סבלו היהודים מהשפלות ורדיפות, מולם הם עמדו חסרי אונים. השיא, היה בשואה, שם הושמדו מיליונים, מבלי שנמצאה להם אפשרות מפלט. אין פלא, שמציאות זאת יצרה מרירות עמוקה ויכולת שרידות גבוהה. יכולת שרידות זאת מתבטאית, בין השאר, בכניעה לחזק , קונפורמיזם וחשש מלהתבלט או לחרוג מהקבוצה. המרירות מתבטאית בשנאה עזה לכל מה שמחוץ לקהילה, שנאה חזקה ומאכלת.
התייחסתי בעבר לשינאה בין הרבדים השונים בחברה היהודית בארץ, אשר מונעת יצירת חברה מתפקדת. בגין עלה לשלטון בהסיתו את עדות המזרח כנגד האליטות האשכנזיות. עד היום מבוסס כוחו האלקטורלי של הליכוד על ליבוי שנאה והסתה כנגד הערבים, מצד אחד וכנגד השמאל המזוהה עם האליטות האשכנזיות, מצד שני. ליברמן לקח את ההסתה צעד אחד קדימה וגרף הצלחה ניכרת בבחידות. גם מנהיגי היהדות האורתודוקסית גילו את כוחה של ההסתה, הם ויתרו על כל עקרונותיהם ומוכרים לצעיריהם שנאת זרים וגזענות בוטה.
בכל מדינה יש פוליטיקאים, שמנסים לרכב על גל ההסתה. במקרים של משבר עמוק, כמו בגרמניה של שנות ה 30 זה עבד על חצי מהגרמנים. בעולם המפותח של אחרי מלה"ע השנייה ישנה שכבה צרה שקונה את הסחורה הזאת, בדרך כלל 10 עד 15 אחוזים. ישראל ייחודית בכך שרוב רובו של הציבור מצביע מתוך שנאה. כל פעם שעולה טענה הגיונית כנגד כשל שילטוני כלשהו, נשלף מיד נשק ההסתה והנושא נזנח. זוהי מציאות מרה, שאינה מאפשרת למדינה להתפתח ומונעת התארגנות של אופוזיציה ראויה לשמה.
בשנה-שנתיים האחרונות אנחנו עדים לגל עכור של "פטריוטיזם" ששוטף את המדינה. צצו תנועות כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי", שמתפקדות כמשטרת מחשבות ומוקיעות כל מי שסוטה מהאג'נדה הימנית-דתית כ"בוגד". הטלויזיה משתפת פעולה עם הגל הזה, כדי להוסיף ריגושים ללוח השידורים הדל שלה והפוליטיקאים מהשמאל והמרכז מוצאים את עצמם נאלצים להתנצל ולהוכיח שהם נאמנים למדינה. רבים מהם מוותרים מראש ואף מגדילים לעשות בהוכחת נאמנותם למדינה ע"י הוקעה נלהבת של כל מי שמתנגד לקונצנזוס.
בהארץ פורסם לפני מספר ימים מאמר מעניין של אבירמה גולן, שכותרתו "כיפה קרועה": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1233748.html
היא מתארת איך בחברה הדתית, כל מי שגורף הצלחה בהיותי קיצוני יותר ושונא גדול יותר של החילונים, מצליח יותר. משום כך הוא נעקף מיד על ידי מי שהוא קיצוני יותר ממנו ולתהליך הזה אין חסמים. גם הדתיים המתונים, שדעתם אינה נוחה מהקיצוניות, נגררים אחרי התהליך, כדי לא להפלט מן הקהילה.
אפשר לתת כהשוואה את גל הפטריוטיזם שהשתלט על ארה"ב לאחר ההשפלה שספגה ב 11/9. הרפובליקאים רכבו על גל זה וטיפחו אותו בהפצת שנאה לאיסלם ואפילו הצליחו להביא את ג'ורג' W בוש לכהונה שנייה, אבל בסוף גבר ההגיון על הרגש וכאשר הקיצוניות עברה גבול מסוים, איזנו האמריקאים את עצמם ובחרו את אובמה לנשיא.
העדר מחסומים למרירות גורם לכך שאפילו אנשי שילטון בכירים, שלא לדבר על חברי כנסת מהשורה, מעדיפים לנקום ביריבים ולפגע בהם על פני טובת המדינה. ש"ס מובילה את הקו הזה של "תמות נפשי עם פלישתים" ואליה הצטרפו כל מפלגות הימין והן מובילות אותנו בעיניים פקוחות אל התהום.
לאחר שברשומות הקודמות ניסיתי להסביר איך דעכה ישראל כמדינה דמוקרטית ומודרנית, תיאור הלך הרוח לעיל מסביר למה לא ניתן לשנות מצב זה. אנחנו צועדים לקראת אסון ברור ומוחשי - על כך ברשומות הבאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה