ברשימה ההתקפלות של הותיקים מאחוסלים לאחוקרים מניתי את חטאי שלטון המייסדים – שלטון מפא"י, אשר בגינם נוצרה כאן מדינה לא דמוקרטית, שמנגנוניה, אינם מתפקדים ואינם משרתים את האזרח.
אחד מהחוליים הגדולים שנוצרו כבר בתחילת דרכה של הממדינה היה הקמת מערכת תעמולה שנקראה "הסברה", לצורך בניית אתוס לאומי.
כאשר הגיעו החלוצים של העליות הראשונות, היתה להם אידיאולוגיה משותפת פחות או יותר. אבל כשהתחילו להגיע ההמונים שנמלטו מתופעות הלאומנות באירופה וארצות ערב, היה צורך דחוף לאחד את כולם תחת אתוס לאומי אחד וליצור עם, שלא היה קיים קודם.
כל גופי הממסד נרתמו למשימה, כל מערכות החינוך מהגן ועד האוניברסיטה, רוב היוצרים ואנשי הרוח וכמובן מערכות התקשורת המרכזיות, שכללו אז מספר עיתונים ושתי תחנות רדיו – רשות השידור וגלי צה"ל.
ראשית, העבר נתפר והותאם. כבר הזכרתי את ספרו המצויין של פרופ' סאנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי". הוא מתאר בפירוט כיצד לקחו על עצמם ראשי מערכת החינוך לתפר קשר ישיר, שכנראה לא ממש קיים, בין עם המקרא לבין העם היהודי המתקבץ במדינת ישראל.
שנית, גבורת מלחמת השיחרור וגבורת צה"ל שנבנה, הועלו לדרגת סגידה. נכתבו שירים ונכתבו ספרים, אשר פיארו את "יפי הבלורית והתאר". חיים גורי, שכתב שירים רבים כאלה, הודה מאוחר יותר שהיה צורך דחוף ללכד את ההמונים שהגיעו לארץ מבלי שהיה להם דבר משותף. "טוהר הנשק", למשל, היה מושג שהומצא ושווק בהתלהבות בתקשורת, בלי שהיתה לו שום אחיזה במציאות.
שלישית, הועלמו מהשיח הציבורי הערבים שנשארו בארץ, כאילו אינם קיימים. ישובים ערבים שנשארו – נמחקו. והערבים בארצות השכנות צויירו כאויבים צמאי דם, אך נבערים.
כמי שגדל כאן בשנות ה 50 וה 60, אני יכול להעיד, שישראל נראתה בעיני רוב מי שגר כאן בדיוק כמו שנראתה בקריקטורות של דוש: ישראליק התמים והצודק, שחיות רעות חורשות מזימות נגדו.
בנושא ההסברה המגויסת ליקטתי מספר מחקרים:
מיותר לציין, שלא קשה היה למכר את התדמית של ישראל בשנותיה הראשונות. אכן התקבצות היהודים ובניית המדינה היו נס ומי שחווה אותו, לא יכול היה להשאר אדיש. זה היה כמו לחיות בחלום.
אלא שעם הזמן, נהיה קשה להתעורר מן החלום. ככל שמדינת ישראל הלכה והתרחקה מהמודל הטהור והצודק, שמייסדיה ייעדו לה, כך התעקשו הישראלים, יותר ויותר, לדבוק במודל הזה. מאחר והמודל ההסברתי נבנה על מנת להדביק יחד את חלקי הציבור לעם אחד, נוצרה הרגשה, שהודאה בשיקריותו של המודל, תגרום להתפרקות הציבור היהודי בישראל לגורמיו.
סיבה נוספת להצמדות הנואשת אל המודל של ישראל של שנות החמישים והשישים, לפחות לגבי הותיקים ביננו שחיו כאן בשנים האלה, הוא רצון עז לחזור אל הזמנים האלה – אל ההתלהבות התמימה והלוהטת של הימים ההם.
למרבה הצער, אי אפשר להחזיר את גלגלי הזמן אחורה, אלא שהרבה ישראלים לא מתייאשים לנסות. זאת מה שמנסה, למשל, מפלגת העבודה לעשות. עמרם מצנע, שמנסה לכבוש את ראשות מפלגת העבודה שייך כל כולו לישראל הישנה והטובה ואינו מרגיש או אינו מרשה לעצמו להרגיש שהזמנים השתנו.
אני מגיע, אם כן, לפן אחר של בגידת האחוסלים בעקרונות השמאל. ברשומות הקודמות ייחסתי את המעבר המסיבי שלהם מהשמאל ל"מרכז", שהוא בעצם ימין, לכך שרצו לשמר את עמדות המפתח והמשאבים שברשותם ולהדף את השנאה נגדם. חלק אחר שלהם, אנשים כמו פרופ' רות גביזון ופרופ' שלמה אבינרי, שכותבים לפעמים בהארץ, עושים שמיניות באוויר להוכיח שישראל נשארה ישראל הצודקת שהייתה. הם עושים זאת מהסיבות שציינתי למעלה: געגועים לימים הטובים ההם וחשש מהתפרקות החלום הציוני.
אין צפרדע (גזענית), שאנשים אלה אינם מוכנים לבלע, כדי לשמור (לדעתם) את החלום הציוני חי. אין מטח יריקות, שהם לא יסכימו לספוג ועדיין לטען שיורד גשם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה