אני ממשיך לדון בתהליך, שניסיתי לנתח בשתי הרשומות האחרונות של המעבר המסיבי של האחוסלים – צאצאי המייסדים מאידיאולוגיה הומניסטית שמאלנית ל"מרכז" שהוא למעשה ימין – לאומני דתי, עם קריצה של מראית עין שמאלנית.
הבנת המעבר המסיבי הזה שהחל, לדעתי, אחרי רצח רבין הוא מהותי בעיני להבנת התדרדרותה והתפוררותה של החברה היהודית בישראל.
האליטות האינטלקטואליות הן אלה שדוחפות, בדרך כלל, את הרעיונות המודרניים של השתחררות מהדת וממשטרים כובלים וקידוש שיוויון ערך האדם, משום שרעיונות אלה פחות טריוויאלים ויותר מורכבים לעיכול מהרעיונות הפשוטים והפופוליסטים שמשווקים עסקני הדת והלאומנות. הרעיונות ההומניסטיים מנצחים, בדרך כלל, רק אחרי שנוסו ונכשלו כל האופציות האחרות.
בישראל קרה תהליך הפוך. החלוצים והאבות המייסדים, שהקימו את המדינה התחילו מראש עם אידיאולגיה מודרנית, אלא שבפועל יישמו את האידיאולוגיה שלהם בצורה מעוותת ומושחתת - חלק בגלל התנשאותם, חלק בגלל חוסר ידע והבנה וחלק בגלל צוק העיתים. בכך הם הוציאו את דיבתם של הרעיונות ההומניסטים – ליברליים רעה.
יצא שהשנאה העזה שפיתחו המגזרים הדחויים – האורתודוקסים, המזרחים ואחר כך גם יוצאי ברה"מ, הופנתה נגד הרעיונות שבהם דגלו המייסדים ולא נגד היישום הלקוי.
עובדה זאת הקלה על צאצאי המייסדים להמלט מספיגת האש. הם פשוט התנערו מהאדיאולוגיה שהייתה מזוהה איתם והצטרפו לאידיאולוגיה הדתית לאומנית של הצד השני.
למעבר הזה של האחוסלים והוויתור הגורף על עקרונות ההומניזם התלווה פן נוח למדי. לא רק שהם לא הצטרכו יותר לעמוד מול גלי השנאה, הם השתחררו באחת גם מהמגבלות שעקרונות ההומניזם מטילות עליהם באופן אישי. פתאום מותר להתנהג בחזירות, להיות גזענים בגלוי ולהצטרף לטרנד הצידקנות של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות – הם לא יותר טובים ממני".
אפשר לקרא לתהליך הזה בשתי מילים: אובדן הבושה. משמעות התהליך היתה השתחררות מכל מחויבות לערכים המקובלים בחברה המערבית, לכללי התנהגות המקובלים בין בני אדם ובסופו של דבר ציפצוף על חוקי המדינה.
דוגמה בולטת היא התנהגותם של אנשי התקשורת בעיתונות ובטלויזיה. פעם התקשורת נחשבה שמאלנית בגלל שהייתה מורכבת מאנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה שספגו והגנו על רעיונות מודרניים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה בכלל. רוב העיתונאים הבכירים האלה עברו בסוף שנות ה 90 ותחילת שנות ה 2000 ל"מרכז" בתירוץ כזה או אחר. התירוץ האמיתי הוא הפחד לאבד את מקום עבודתם, כאשר הלחץ עליהם להתיישר עם הקונצנזוס ה"מרכזי" הלך וגבר. אנשים אלה בגדו בכל ערך אפשרי של מקצוע העיתונאות. במקום לשדר לציבור את המציאות כמו שהיא ולנתח את חולייה, הם עברו לשדר לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע – כמה אנחנו צודקים, כמה אנחנו מתקדמים וכמה אנחנו מוצלחים.
השפה האורווליאנית של "יום הוא לילה" ו "מלחמה היא שלום" מבית מדרשם של המתנחלים עלתה מדרגה והפכה לשפה המקובלת בבמות המרכזיות של התקשורת. קלישאות נבובות צצו כדי להלבין כל שרץ: "לישראל יש זכות להגן על עצמה" – כאשר זרקו פצצה של טון על בית מלא אזרחים, או כאשר הטילו מצור על אוכלוסיה של מליון ומשהו אנשים בעזה. "הערבים הביאו את זה על עצמם" – כאשר מנעו מיולדת להגיע לבית חולים ותינוקה מת או כאשר הפקיעו מבעל מטע פלסטיני את חלקתו היחידה לטובת מאחז. כל פלסטיני שנהרג בשוגג ע"י צה"ל קיבל קידום ל"בכיר בחמאס" וכל חייל צה"ל שהתעלל להנאתו בפלסטינאים חסרי ישע הוא "חיילנו העושים ימים כלילות כדי שבתל אביב ישנו בשקט".
כדי להרגיש טוב עם עצמם, חסמו העיתונאים מפני הציבור את קיומן של דעות אחרות. דעותיהם של המעטים שנשארו נאמנים לשמאל ולערכים המודרניים, כמעט ולא מגיעות לידי חשיפה (מלבד, כמובן בעיתון הארץ, שמיועד לקהל מנוייו בלבד). הפגנות ופעולות מחאה של השמאל כמעט ואינן מדווחות וגם כשהן מוזכרות בקצרה מתייחסים אל השמאל כאל הילד המוזר של הכיתה.
תהליך זניחת רעיונות השמאל ע"י האחוסלים, הביא איתו את שקיעתה של החברה היהודית בישראל אל תוך החשיכה הדתית – לאומנית, שבה היא שקועה עד צוואר באין מנגנוני בלימה ואיזון.
בהעדר תקשורת הוגנת ומקצועית, יכולה ישראל להיות דוגמה לחופש הדיבור (מרכיב הדמוקרטיה האחרון שעוד נשאר כאן). אין צורך במנגנוני השתקה כמו במשטרים אפלים אחרים. השמאל יכול לצעק במלא גרון ומנגנוני התקשורת ה"ממלכתית" יידעו לסנן את מה שצריך, כדי שרוב אזרחי המדינה יהיו בטוחים בצדקתם המוחלטת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה