ברשימותי הקודמות ציירתי את חדלונם של מוסדות השלטון ואת כוחם של קבוצות הכוח - מערכת הביטחון, בעלי ההון והממסד הדתי, אשר מוצצים את לשדם של האזרחים. שאלתי: למה האזרחים מקבלים בשתיקה את המצב הקשה הזה? יותר מזה: למה אינם מנצלים את זכותם הדמוקרטית ומעלים בבחירות כוחות חדשים שילחמו במצב זה?
כדי לקבל תשובה מספקת, יש ללכת לדעתי צעד נוסף ולשאל: איך השתלט על הציבור הישראלי קונצנזוס ימני-דתי-לאומני-גיזעני?
רמז לקשר בין השאלות האלה ניתן בשבועות האחרונים במאבק על דוח ששינסקי. הימין הקיצוני נאבק בכל כוחו נגד העלאת המיסוי על הגז. העיתונות קישרה זאת לרצון שלהם למצא חן בעיני בעלי ההון, אבל כמעט כל חברי הכנסת נכנעים בדרך כלל לדרישות בעלי ההון וכאן הם הריחו שהציבור ממש לא יאהב את הכניעה הזאת. אז למה ישראל ביתנו והאגף הקיצוני בליכוד בחרו להלחם נגד הלך הרוח בציבור? הם נבהלו מהאפשרות שהציבור, הכנוע והשותק בדרך כלל, יתחיל פתאם להרים ראש ולדרש הסברים.
אכן, אישור המסקנות של וועדת ששינסקי הווה חריג בהתנהלות הכנסת והתקשורת, אשר נכנעו לשכל הישר של הציבור , שלא אהב את השתלטות בעלי ההון על כל המשאבים הטבעיים של המדינה.
ראש הממשלה נתניהו עלול לשלם על החריגה הזאת מכללי המשחק בכיסאו. פתאום צצו נגדו האשמות על טיסות ובילויים של משפחתו על חשבון בעלי ההון. דברים שהיו ידועים ומקובלים עד עכשיו, פתאום הפכו לעבירה.
חבל שבניסיון להגביל את שכרם של המנהלים בחברות ציבוריות, הצליח שר המשפטים, להתגבר על מחאת הציבור ולהשתיקה.
ואכן טענתי היא, שהקונצנזוס הימני-דתי שהשתלט על השיח הציבורי, עושה הכל כדי לכנס את הרוב הגדול של אזרחי המדינה תחת מכנה משותף, מאחד. במסגרתו של קונצנזוס זה קל יהיה לשלוט בציבור.
שני נושאים מאפיינים את הקונצנזוס השולט במדינה: הסגידה ל"יהדות" ולכל מה שהוא "יהודי" והשנאה לזרים, אשר עיקרה מופנה כלפי הערבים.
היהדות, אשר בהקמת המדינה ניסתה להיבדל מהיהדות האורתודוקסית, חזרה להיות אותה יהדות שטעטל מסתגרת מפני העולם, מאמצת קמעות וקברים קדושים ומתבשמת בחוכמתה ועליונותה על ה"גויים".
הגיזענות נגד הערבים הפכה להיות חלק טבעי ומקובל בשפה המדוברת ברחוב היהודי. היא פלשה לכל תחומי החברה והשלטון ואף אחד כבר לא מתנצל או מהרהר פעמיים לפני שהוא פולט משפטים גזעניים. קראתי עכשיו את ספרו של משה נגבי "הכסדום היינו" ומחריד לקרא עד כמה הגזענות חדרה לשיקוליהם של השופטים, כולל בית המשפט העליון ושל אנשי הפרקליטות.
השילוב הזה של "גזע עליון" וגזענות חריפה מזכיר, כמובן, את עליית הנאצים בגרמניה של שנות ה 30.
ברשומה הבאה שלי אשווה את שני התהליכים.
כרגע, רק אפרט את האינטרסט של כל אחד משולשת מוקדי הכח להשליט את הקונצנזוס הימני-דתי.
לגבי הממסד הדתי, הסיפור ברור ופשוט. תפקידם של הרבנים, ושל כהני דת בכלל, הוא לשמר את קהל המאמינים בכל מחיר ולהגן על הקהילה מפני רוחות המודרניזם, שאיימו לאכל בכל פה מהאטרקטיביות של הדת להמונים. אלא שבארץ הם לקחו את ה"כל מחיר" רחוק מדי. הרבנים, שאמורים להיות אנשי מוסר, משווקים בארץ גזענות בוטה ושנאת ערבים מכוערת. הם מבססים את כל האטרקטיביות של הדת על הסתה פרועה נגד האחר. זה שגם אנשים הגונים בקהילות הדתיות משתפים פעולה עם קו זה, בדרך כלל ושותקים, הוא נושא הראוי לעיון ברשומה נפרדת.
גם האינטרסט של אנשי מערכת הביטחון בהשלטת קונצנזוס לאומני, הוא ברור. הגנרלים שבילו את רוב שנותיהם הבוגרים בצבא, הורגלו לראות את הערבים כ"אויב" והחשיבה שלהם חייבת להיות צרת אופקים וממוקדת בדבר אחד: איך לגבור על האויב. כאשר הם עוזבים את הצבא ומצטרפים בהמוניהם לתעשיות הנשק, האינטרסט שלהם בחיזוק המצב המלחמתי והפחדת הציבור מפני הסכנות הביטחוניות עוד גובר.
נשאר מוקד הכוח השלישי, שהוא בעלי ההון. כאן הסיפור קצת יותר מורכב. בתחילת דרכה של המדינה שלטו בחברות המסחריות והציבוריות אנשי האליטה השאכנזית. גם היום, למרות שנושלו מן השלטון הם מהווים רוב בקרב המנהלים הבכירים ובקרב עשירי הארץ. שכבה זאת, שאני מכנה אותם אחוסלים, בעקבות פרופ' קימרלינג (אשכנזים-חילוניים-סוצאליסטים-ליברלים), דווקא קנתה את ייחודה עד לפני שנים לא רבות בנאמנות למפלגות השמאל. המעבר המסיבי של קבוצה זאת ל"מרכז" שהוא בעצם ימין מתון, החלה מאז רצח רבין, שהבהיר את עמק השסע בין הימין לשמאל. האחוסלים היו צריכים לבחר בין יציאה למלחמת תרבות ובין כניעה. הם בחרו באופציה השנייה. יש מספר סיבות לכניעה של האחוסלים, אשר אדון בהן ברשימה נפרדת. לדעתי, אחת הסיבות העיקריות היתה, שזה טוב לעסקים. כלומר, האחוסלים נכנעו במישור האידאולוגי, על מנת לשמר את יתרונם ואת המעמד שקנו להם במישור העסקי.
התהליך הזה של כניעתם האידאולוגית של האחוסלים לסדר היום הדתי-לאומי הוא התהליך המהותי שדירדר את מדינת ישראל למצבה הנוכחי העגום. למרבה הצער, תהליך זה לא נדון כמעט, לא בתקשורת ולא באקדמיה. אני אנסה להתמודד עם הסיבות לתהליך באחת הרשומות הקרובות.
כדי לקבל תשובה מספקת, יש ללכת לדעתי צעד נוסף ולשאל: איך השתלט על הציבור הישראלי קונצנזוס ימני-דתי-לאומני-גיזעני?
רמז לקשר בין השאלות האלה ניתן בשבועות האחרונים במאבק על דוח ששינסקי. הימין הקיצוני נאבק בכל כוחו נגד העלאת המיסוי על הגז. העיתונות קישרה זאת לרצון שלהם למצא חן בעיני בעלי ההון, אבל כמעט כל חברי הכנסת נכנעים בדרך כלל לדרישות בעלי ההון וכאן הם הריחו שהציבור ממש לא יאהב את הכניעה הזאת. אז למה ישראל ביתנו והאגף הקיצוני בליכוד בחרו להלחם נגד הלך הרוח בציבור? הם נבהלו מהאפשרות שהציבור, הכנוע והשותק בדרך כלל, יתחיל פתאם להרים ראש ולדרש הסברים.
אכן, אישור המסקנות של וועדת ששינסקי הווה חריג בהתנהלות הכנסת והתקשורת, אשר נכנעו לשכל הישר של הציבור , שלא אהב את השתלטות בעלי ההון על כל המשאבים הטבעיים של המדינה.
ראש הממשלה נתניהו עלול לשלם על החריגה הזאת מכללי המשחק בכיסאו. פתאום צצו נגדו האשמות על טיסות ובילויים של משפחתו על חשבון בעלי ההון. דברים שהיו ידועים ומקובלים עד עכשיו, פתאום הפכו לעבירה.
חבל שבניסיון להגביל את שכרם של המנהלים בחברות ציבוריות, הצליח שר המשפטים, להתגבר על מחאת הציבור ולהשתיקה.
ואכן טענתי היא, שהקונצנזוס הימני-דתי שהשתלט על השיח הציבורי, עושה הכל כדי לכנס את הרוב הגדול של אזרחי המדינה תחת מכנה משותף, מאחד. במסגרתו של קונצנזוס זה קל יהיה לשלוט בציבור.
שני נושאים מאפיינים את הקונצנזוס השולט במדינה: הסגידה ל"יהדות" ולכל מה שהוא "יהודי" והשנאה לזרים, אשר עיקרה מופנה כלפי הערבים.
היהדות, אשר בהקמת המדינה ניסתה להיבדל מהיהדות האורתודוקסית, חזרה להיות אותה יהדות שטעטל מסתגרת מפני העולם, מאמצת קמעות וקברים קדושים ומתבשמת בחוכמתה ועליונותה על ה"גויים".
הגיזענות נגד הערבים הפכה להיות חלק טבעי ומקובל בשפה המדוברת ברחוב היהודי. היא פלשה לכל תחומי החברה והשלטון ואף אחד כבר לא מתנצל או מהרהר פעמיים לפני שהוא פולט משפטים גזעניים. קראתי עכשיו את ספרו של משה נגבי "הכסדום היינו" ומחריד לקרא עד כמה הגזענות חדרה לשיקוליהם של השופטים, כולל בית המשפט העליון ושל אנשי הפרקליטות.
השילוב הזה של "גזע עליון" וגזענות חריפה מזכיר, כמובן, את עליית הנאצים בגרמניה של שנות ה 30.
ברשומה הבאה שלי אשווה את שני התהליכים.
כרגע, רק אפרט את האינטרסט של כל אחד משולשת מוקדי הכח להשליט את הקונצנזוס הימני-דתי.
לגבי הממסד הדתי, הסיפור ברור ופשוט. תפקידם של הרבנים, ושל כהני דת בכלל, הוא לשמר את קהל המאמינים בכל מחיר ולהגן על הקהילה מפני רוחות המודרניזם, שאיימו לאכל בכל פה מהאטרקטיביות של הדת להמונים. אלא שבארץ הם לקחו את ה"כל מחיר" רחוק מדי. הרבנים, שאמורים להיות אנשי מוסר, משווקים בארץ גזענות בוטה ושנאת ערבים מכוערת. הם מבססים את כל האטרקטיביות של הדת על הסתה פרועה נגד האחר. זה שגם אנשים הגונים בקהילות הדתיות משתפים פעולה עם קו זה, בדרך כלל ושותקים, הוא נושא הראוי לעיון ברשומה נפרדת.
גם האינטרסט של אנשי מערכת הביטחון בהשלטת קונצנזוס לאומני, הוא ברור. הגנרלים שבילו את רוב שנותיהם הבוגרים בצבא, הורגלו לראות את הערבים כ"אויב" והחשיבה שלהם חייבת להיות צרת אופקים וממוקדת בדבר אחד: איך לגבור על האויב. כאשר הם עוזבים את הצבא ומצטרפים בהמוניהם לתעשיות הנשק, האינטרסט שלהם בחיזוק המצב המלחמתי והפחדת הציבור מפני הסכנות הביטחוניות עוד גובר.
נשאר מוקד הכוח השלישי, שהוא בעלי ההון. כאן הסיפור קצת יותר מורכב. בתחילת דרכה של המדינה שלטו בחברות המסחריות והציבוריות אנשי האליטה השאכנזית. גם היום, למרות שנושלו מן השלטון הם מהווים רוב בקרב המנהלים הבכירים ובקרב עשירי הארץ. שכבה זאת, שאני מכנה אותם אחוסלים, בעקבות פרופ' קימרלינג (אשכנזים-חילוניים-סוצאליסטים-ליברלים), דווקא קנתה את ייחודה עד לפני שנים לא רבות בנאמנות למפלגות השמאל. המעבר המסיבי של קבוצה זאת ל"מרכז" שהוא בעצם ימין מתון, החלה מאז רצח רבין, שהבהיר את עמק השסע בין הימין לשמאל. האחוסלים היו צריכים לבחר בין יציאה למלחמת תרבות ובין כניעה. הם בחרו באופציה השנייה. יש מספר סיבות לכניעה של האחוסלים, אשר אדון בהן ברשימה נפרדת. לדעתי, אחת הסיבות העיקריות היתה, שזה טוב לעסקים. כלומר, האחוסלים נכנעו במישור האידאולוגי, על מנת לשמר את יתרונם ואת המעמד שקנו להם במישור העסקי.
התהליך הזה של כניעתם האידאולוגית של האחוסלים לסדר היום הדתי-לאומי הוא התהליך המהותי שדירדר את מדינת ישראל למצבה הנוכחי העגום. למרבה הצער, תהליך זה לא נדון כמעט, לא בתקשורת ולא באקדמיה. אני אנסה להתמודד עם הסיבות לתהליך באחת הרשומות הקרובות.
ספי,
השבמחקבין הכוחות הפועלים בחברה הישראלית הייתי מוסיף 3 כוחות מאוד אנושיים שמעצבים יותר מכל דבר אחר את סדר היום שלנו - פחד, שנאה ואדישות.
הפחד הקיומי קיים במדינתנו מאז היווסדה ולמרות בנית צבא חזק ומודרני - הוא לא נעלם.
המבצעים האחרונים בלבנון ובעזה, הוכיחו כי הצבא אינו יכול לעצור את מתקפות הטילים מרחוק וגם כפת ברזל אינה יכולה. יחד עם האיום האירני שמקבל כאן תהודה חזקה ביותר, אנשים מתבצרים בפחד שלהם שמונע כל וויתור.
במקום להבין שהשלום הוא המענה היחיד לאיום עלינו, הם מתבצרים ומתחפרים במצב הקיים.
השנאה הינה והייתה תמיד, כלי נשק חזק ביותר בידי הפוליטיקאים - חילונים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים ויהודים מול ערבים. אין כשנאה להגדיר היטב את גבולות הגזרה של אזרחי המדינה ולגרום לרבים להתבצר בגיזרה שלהם גם אם אינה עונה על כל מגוון הדיעות שלהם.
והאדישות, מה לא נאמר עליה. רק לאחרונה, מנה איאן קרשו, ההיסטוריון שהקדיש זמן רב לחקר גרמניה הנאצית והתהליכים שם, בראיון ב"הארץ" את האדישות בתור הגורם המוביל בתהליך של חיסול היהודים בגרמניה הנאצית.
האדישות, שמקורה בין השאר בתיסכול הרב מהמערכת הפוליטית בארץ, היא אולי הגורם המוביל בשקיעה שלה ובנתק הגדול בין מה שדורש השכל הישר ובין מה שקורה בפועל.
הפחד והשנאה הם שתי פנים של אותו המטבע. פוליטיקאים פופוליסטים משווקים אותם בכל מקום ובכל הזדמנות. הם יכולים להסביר את הסחף בשכבות הנמוכות של הציבור ובמדינה מתוקנת זה יכול להגיע ל 15% בעיתות משבר. הם לא יכולים, לכשעצמם, להסביר סחף של 90% מהציבור.
השבמחקהאדישות ורפיון הידים הם תוצאה של תהליך השקיעה ולא הגורם לו. אנשים מתחילים להאמין שאין סיכוי לפתרון ושאין תקווה, אחרי נכשלו הניסיונות לשנות את המציאות. השאלה הגדולה היא למה נכשלו הניסיונות לבנות פה מדינה מתוקנת? למה אדם הגון ובעל יכולת לא יכול להשתלב במנגנוני השלטון אלא רק עסקנים כוחניים וחסרי בושה?