גלעד שליט כמשל

ברשומה זאת ברצוני להציג כיצד מתמצים כל חולייה של החברה הישראלית במקרה של גלעד שליט – חייל שבוי, שנזרק לכלבים. אמנם הנושא הזה כבר נטחן עד דק, אבל רציתי להדגים בעזרתו את מצב הרוח הלאומי ודרך המחשבה המקובלת, שאותם אני מנסה לנתח ברשומותי.

בימים אלה מתעוררת מחאה כנגד יוקר המחייה בארץ ויוקר הדיור. קמו אוהלי מחאה בשדרות רוטשילד ובמקומות נוספים בארץ. האזרח הקטן בארץ נרמס תחת רגלי הכוחות החזקים במדינה: כוחות הביטחון, עסקני הדת ובעלי ההון. כוחות אלה יעשו הכל כדי למקסם את רווחיהם ולבסס את שליטתם, בלי בושה. מערכות השלטון מתבטלות לפני כוחות אלה ואינן מגינות על האזרח, כמו שצריך היה להיות בממשל דמוקרטי תקין. משום כך, נראה לי (הלוואי שאתבדה), שהמחאה לא תשנה הרבה. היא מצומצמת מדי מכדי לשנות את המבנה החברתי והשלטוני המעוות. כמו מחאת הקוטג' שנגמרה בהורדת מחירי הקוטג' והעלאת מחירי הגבינות האחרות, גם כאן ימרחו את השובתים. כאן דרושה מהפיכה של ממש שתחליף את השלטון ותשנה את כללי המשחק. החשש שלי הוא, שאם המחאה תגבר מדי, ייזום ראש הממשלה אירוע ביטחוני או אפילו מלחמה קטנה וכל המחאה תתפוגג.

אם נחזור למקרה של גלעד שליט, גם שם הייתה מחאה די נרחבת ועדיין ישנה. גם במקרה זה, חוששים המוחים לקרא תגר על סדרי העדיפויות המעוותים במדינה והם משחקים לפי כללי המשחק וכנראה שלא יביאו לתוצאות. הממשלה הנוכחית הימנית – לאומנית – דתית, מבססת את כל שלטונה על הסתה. השנאה לחמאס היא בסיס קיומה והיא מפמפמת שנאה זאת השכם והערב. השנאה לחמאס כל כך התמסדה ע"י הפוליטיקאים ובעקבותיהם ע"י הפרשנים "הממלכתיים" בטלויזיה, עד שהיא משפיעה על ההחלטות של אנשי מערכת הביטחון. במקום לפעול בצורה הגיונית, הם פועלים בצורה אמוציונלית. חוסר הרצון להכנע ולו בעניין קטן של שיחרור האסירים (שאנחנו ממילא לא צריכים) הוא הסיבה היחידה להישארותו של גלעד שליט בשבי. הפליטיקאים, אנשי מערכת הביטחון ורוב הציבור אינם מוכנים "להפסיד" לחמאס בויכוח הזה.

הגישה האמוציונלית הזאת יכולה הייתה להחשב ניסבלת, לולא היו תלויים על הכף חייו של חייל צעיר, אשר שירת את המדינה. כל התפוררותה של החברה הישראלית וכל כיעורה מתמצים בקור הרוח בה מתנגדים רוב הישראלים לעיסקת חילופי השבויים ודנים את גלעד שליט למוות.

הפרשנים "הממלכתיים" גם המציאו הצדקה: אם נחזיר את האסירים, קרוב לוודאי שחלק מהם יחזרו לפעילות טרור ואנשים אחרים יהרגו במקום שליט. ממתי אנחנו מקריבים חיילים כדי להקטין סיכונים ביטחוניים? ואם החמאס היו מציעים הסכם שלפיו הם יפסיקו כל פעילות צבאית, אם ימסרו לידיהם את מפקדי מבצע עופרת יצוקה, מישהו היה מעלה בדעתו להענות לדרישה כזאת? האם מישהו מהטוענים את הטענה לעיל בראש חוצות, היה חוזר עליה אם בשבי היה קרוב משפחתו? אולי מישהו יסביר למה במקרה של אלחנן טננבוים וכל השבויים שהוחלפו לפניו הנימוק הזה לא עלה?

הסיפור רק מדגים כמה קל להסית את הציבור ולמכור לו שנאה ותאוות נקם ואיך נעלמה כמעט לחלוטין  הסולידריות בחברה הישראלית.

כשאני מתווכח עם אנשים ומעמת אותם עם העובדה שהם דנים חייל צעיר למוות בהתנגדותם לעיסקה, הם טוענים: יש עוד דרכים לחלץ אותו. זה מביא אותנו למימד אחר אופייני לחברה בישראל – ניתוק מהמציאות. אם המציאות קשה ולא נעימה, הבה נבנה לנו מציאות וירטואלית נוחה יותר. אם חמש שנים לא הצליחו לחלץ את גלעד שליט, אז איך אפשר לחשוב ברצינות שיצליחו לחלץ אותו עכשיו. טיעון כזה טוב רק להרגעת מעט המצפון שעוד נותר. הישראלים כבר מזמן אינם מגבילים את חשיבתם הפוליטית לתחום המציאות. נבנה כאן עולם וירטואלי, שבו היהודים הם הטובים והטהורים וכל השאר הם אנטישמיים, חורשי רע. כך נפתרות כל בעיותנו. זהו נושא לרשומה נפרדת שתבוא בקרוב.

אז מדוע הציונות נכשלה?

ברשומה זאת אעשה מאמץ לסכם את התהליכים שתארתי ברשומותי הקודמות ולהראות איך הם הביאו את הציונות אל כישלונה.

ראשית, עלי להסביר למה אני חושב שהציונות נכשלה. ובכן, תיארתי ברשימות קודמות כיצד כל מערכות השילטון הולכות ומאבדות את יכולתן לתפקד. ההשתוללות של חברי הכנסת מהליכוד וישראל ביתנו העסוקים בחקיקה כנגד ארגוני זכויות האדם במקום לנהל את המדינה, מדגימה את אובדן הדרך. גם מערכת הביטחון, אשר אינה חשופה לתקשורת  הנה חלק מהמערך הכושל הזה ואנחנו רק רואים מפעם לפעם את קצה הקרחון. במבצע "עופרת יצוקה" התרכזו המפקדים בעיקר במניעת הכוחות הלוחמים מלהלחם ובמקום זה הפציצו מרחוק ובלי אבחנה. הם כנראה ידעו למה הם נמנעים כל כך מלחשוף את יכולת הלחימה של הכוחות הרגליים. ברור לי לחלוטין שביום פקודה ייכשלו כוחות אלה ולא יוכלו להגן על המדינה. פרשות קטנות כמו ההשתלטות על המשט הטורקי לפני שנה ומינוי גלנט לרמטכל רק רומזות על מה שקורה בעולם זה, תחת מעטה הסודיות. הצבא הוא סך הכל חלק מהחברה בה הוא חי ולכן איני רואה איך הוא יכול, שלא להפגע מהתפוררות החברה הישראלית, אשר אותה תיארתי ברשומות הקודמות. ארחיב על התפוררות הצבא ברשימה נפרדת. בינתיים אני שם הפנייה למאמר מעניין של ד"ר יגיל לוי בהארץ היום: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1234853.html.

שנית, הציונות מלבד המטרה של הקמת מדינה ליהודים התכוונה גם לייצר יהודי חדש – זה היה חיוני ליכולתם של היהודים להקים מדינה. להוציא את היהודי הרוכל, המושפל וחסר האונים של השטעטל ולבנות טיפוס יהודי חדש – אמיץ, חרוץ, יצרני ושיכול להגן על עצמו. כאן נזעקה היהדות הרבנית להגן על קיומה ולאחר מספר דורות שבהם החלוצים הובילו אל המטרה הזאת, הצליחו עסקני הדת להפוך את הקערה על פיה ולהחזיר את תפיסת הקורבניות, השתדלנות, התחמנות והתלות בגביר אל מרכז הזירה. שוב, תהליך זה תואר והוסבר במהלך הרשומות הקודמות.

לאלה שחוו את הקמת מדינת ישראל ב 48, היה האירוע נס אדיר, שמילים אינן יכולות לתאר. רוב הציבור שחי בשנותיה הראשונות של המדינה וגם אלה שנולדו באותן שנים היו מוכנים לעשות הכל למען המדינה והבטיחו לשלטון הצעיר שקט תעשייתי ונאמנות מוחלטת. כאן גם נעוץ שורשו של הכשלון.

בן גוריון וחבריו, שהוכיחו אומץ רב ותושיה מדינית ראויים להערכה בהחלטתם להקים את מדינת ישראל, לא השכילו להפוך את אוסף המהגרים לאזרחי מדינה דמוקרטית. ישראל יכולה הייתה בהחלט ללמוד מארצות הברית, שהפכה חבורת מהגרים למדינה אדירה  ואשר שמה את החוקה המפוארת שלה במרכז הוויתה. במקום זה בחרו בן גוריון וחבריו ללכד את הציבור סביב אתוס שנתפר בתפרים גסים, כמו שתיארתי ברשומה התעמולה (ה"הסברה") הישראלית. לא נעשה ניסיון מספיק לגבש חוקה ברורה ומקיפה שתגביל את הדורות הבאים, לאחר שתתפוגג תחושת הנס, ותציב להם גבולות של מותר ואסור. לא התפתחה מערכת אכיפת חוקים ראויה לשמה ובכלל הכל נותר נזיל, לא מוגדר ופתוח לאילתורים. בן גוריון לא מצא את האומץ להפריד את הדת מן המדינה ועל קוצר ראותו זאת נשלם כולנו, כנראה באובדן המדינה.

גם הכלכלה שנבנתה, הייתה תמונת ראי של מערכות השלטון האחרות. ברשומה קודמת: זרעי הכישלון של המדינה נזרעו עם הקמתה מתואר כיצד התעקשו אנשי מפא"י לשמר בידיהם את הכח והמשאבים הכלכליים וייצרו כלכלה ריכוזית ולא יעילה, שעד עכשיו מהווה את אחת מהרעות החולות של המדינה.

מיד עם דעיכת ההילה של נס הקמת המדינה, התגלה המשטר של מפא"י כמשטר מסואב. אנשיו עשו הכל לשמר בידיהם את המשאבים שתפסו ופיתחו התנשאות בלתי נסבלת כלפי העולים החדשים שבאו אחריהם.

הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים נתן הזדמנות לדחויים להכות חזרה. הדתיים נתנו לנצחון פרשנות משיחית וייצרו יחד עם יוצאי עדות המזרח כוח נגדי, שהלך והתחזק. ב 77 הם הצליחו להדיח את מפא"י מהשלטון ועם הגעת העולים מברה"מ לשעבר השתלטו על האג'נדה הציבורית. זאת הייתה אג'נדה ימנית, לאומנית, בוטה ודתית, אשר בעיקרה היתה נגד. במקום לתקן את הליקויים של שלטון מפא"י, התרכז הימין בלעשות דווקא. הם פעלו להעביר משאבים ועמדות כוח ממפא"י אל אנשיהם ופעלו בצורה בלתי מתפשרת לחזק את כוח הדת, בעיקר בטיפוח התורה המשיחית של אנשי ההתנחלויות ולפגע ככל האפשר ברעיונות המודרניים של שיוויון ערך האדם.

כאן בא השלב שהשלים את התפרקותה של החברה הישראלית. שלב זה הוא התקפלותם הגורפת של צאצאי דור המייסדים (האחוסלים), אשר היו אמורים להגן על ערכי המודרניזם אך העדיפו מסיבות, שמתוארות לאורך כל הרשומות הקודמות, להפנות להם עורף. יחד אתם עברו ערוצי התקשורת המרכזיים את תהליך הכניעה לאג'נדה השלטת. הטרנד החדש, בהובלתו של שמעון פרס, נהייה להציג פנים מודרניות כלפי חוץ ולהכשיר כל שרץ אנטי דמוקרטי כלפי פנים, כמו שמתואר ברשומה הטריק הישראלי – איך להיות רודף שלום כלפי חוץ ופושע מלחמה כלפי פנים.

בשמאל הישראלי, אשר לקח על עצמו, להגן על ערכי המודרניזם נשאר מיעוט קטן ונרדף, אשר קולו אינו נשמע והוא מוצא עצמו מחוץ לגדר.

כאשר, החברה היהודית בישראל שועטת ללא מעצור אל כיליונה, ניתן רק להעלות ספוקלציות מה יקרה בעתיד. אדון על האפשרויות באחת הרשומות הקרובות, אבל קודם אעסוק בשאלה – האם כישלונם של היהודים להקים מדינה משלהם נגזר מראש או שיכול היה להיות גם אחרת?

כף רגלי לא תדרוך שם – השילוב הקטלני של מרירות וקונפורמיזם

בדיחה ידועה ורבת שנים מספרת על יהודי, ששרד אונייה טובעת ומצא מקלט על אי בודד. כאשר מצאו אותו אחרי שנים, גילו שהתארגן היטיב באי ובנה לו בית ושני בתי כנסת. כששאלו אותו למה היה צריך שני בתי כנסת, ענה: "אחד להתפלל בו והשני – כף רגלי לא תדרך בו לעולם".

מאות שנים סבלו היהודים מהשפלות ורדיפות, מולם הם עמדו חסרי אונים. השיא, היה בשואה, שם הושמדו מיליונים, מבלי שנמצאה להם אפשרות מפלט. אין פלא, שמציאות זאת יצרה מרירות עמוקה ויכולת שרידות גבוהה. יכולת שרידות זאת מתבטאית, בין השאר, בכניעה לחזק , קונפורמיזם וחשש מלהתבלט או לחרוג מהקבוצה. המרירות מתבטאית בשנאה עזה לכל מה שמחוץ לקהילה, שנאה חזקה ומאכלת.

התייחסתי בעבר לשינאה בין הרבדים השונים בחברה היהודית בארץ, אשר מונעת יצירת חברה מתפקדת. בגין עלה לשלטון בהסיתו את עדות המזרח כנגד האליטות האשכנזיות. עד היום מבוסס כוחו האלקטורלי של הליכוד על ליבוי שנאה והסתה כנגד הערבים, מצד אחד וכנגד השמאל המזוהה עם האליטות האשכנזיות, מצד שני. ליברמן לקח את ההסתה צעד אחד קדימה וגרף הצלחה ניכרת בבחידות. גם מנהיגי היהדות האורתודוקסית גילו את כוחה של ההסתה, הם ויתרו על כל עקרונותיהם ומוכרים לצעיריהם שנאת זרים וגזענות בוטה.

בכל מדינה יש פוליטיקאים, שמנסים לרכב על גל ההסתה. במקרים של משבר עמוק, כמו בגרמניה של שנות ה 30 זה עבד על חצי מהגרמנים. בעולם המפותח של אחרי מלה"ע השנייה ישנה שכבה צרה שקונה את הסחורה הזאת, בדרך כלל 10 עד 15 אחוזים. ישראל ייחודית בכך שרוב רובו של הציבור מצביע מתוך שנאה. כל פעם שעולה טענה הגיונית כנגד כשל שילטוני כלשהו, נשלף מיד נשק ההסתה והנושא נזנח. זוהי מציאות מרה, שאינה מאפשרת למדינה להתפתח ומונעת התארגנות של אופוזיציה ראויה לשמה.

בשנה-שנתיים האחרונות אנחנו עדים לגל עכור של "פטריוטיזם" ששוטף את המדינה. צצו תנועות כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי", שמתפקדות כמשטרת מחשבות ומוקיעות כל מי שסוטה מהאג'נדה הימנית-דתית כ"בוגד". הטלויזיה משתפת פעולה עם הגל הזה, כדי להוסיף ריגושים ללוח השידורים הדל שלה והפוליטיקאים מהשמאל והמרכז מוצאים את עצמם נאלצים להתנצל ולהוכיח שהם נאמנים למדינה. רבים מהם מוותרים מראש ואף מגדילים לעשות בהוכחת נאמנותם למדינה ע"י הוקעה נלהבת של כל מי שמתנגד לקונצנזוס.

בהארץ פורסם לפני מספר ימים מאמר מעניין של אבירמה גולן, שכותרתו "כיפה קרועה": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1233748.html

היא מתארת איך בחברה הדתית, כל מי שגורף הצלחה בהיותי קיצוני יותר ושונא גדול יותר של החילונים, מצליח יותר. משום כך הוא נעקף מיד על ידי מי שהוא קיצוני יותר ממנו ולתהליך הזה אין חסמים. גם הדתיים המתונים, שדעתם אינה נוחה מהקיצוניות, נגררים אחרי התהליך, כדי לא להפלט מן הקהילה.

אפשר לתת כהשוואה את גל הפטריוטיזם שהשתלט על ארה"ב לאחר ההשפלה שספגה ב 11/9. הרפובליקאים רכבו על גל זה וטיפחו אותו בהפצת שנאה לאיסלם ואפילו הצליחו להביא את ג'ורג' W בוש לכהונה שנייה, אבל בסוף גבר ההגיון על הרגש וכאשר הקיצוניות עברה גבול מסוים, איזנו האמריקאים את עצמם ובחרו את אובמה לנשיא.

העדר מחסומים למרירות גורם לכך שאפילו אנשי שילטון בכירים, שלא לדבר על חברי כנסת מהשורה,  מעדיפים לנקום ביריבים ולפגע בהם על פני טובת המדינה. ש"ס מובילה את הקו הזה של "תמות נפשי עם פלישתים" ואליה הצטרפו כל מפלגות הימין והן מובילות אותנו בעיניים פקוחות אל התהום.

לאחר שברשומות הקודמות ניסיתי להסביר איך דעכה ישראל כמדינה דמוקרטית ומודרנית, תיאור הלך הרוח לעיל מסביר למה לא ניתן לשנות מצב זה. אנחנו צועדים לקראת אסון ברור ומוחשי - על כך ברשומות הבאות.

מפאי הודחה אבל אף אחד לא בא במקומה

ברשומות האחרונות שלי שפכתי אש וגופרית על צאצאי החלוצים – האחוסלים שבגלל רדיפת הבצע שלהם, הפחדנות והקונפורמיזם הם זנחו את עקרונות המודרניות, שניסתה הציונות להביא אל היהדות ונכנעו ליהדות הגלותית הריאקציונית. בעשותם כך, הפקירו את השטח לכוחנות, לגזענות ולזלזול בחוק ובכללי המוסר שהשתלטו על החברה הישראלית.

אני מרגיש צורך לציין שלא כל האשמה מוטלת על האחוסלים. שלוש הקהילות העיקריות שקמו נגדם – המזרחים, הדתיים ויוצאי ברה"מ אמנם התקוממו כנגד ההתנשאות והשחיתות של האחוסלים, אלא שמלבד שנאה והתנגדות לכל מה שהאחוסלים מייצגים, הם לא הציעו אג'נדה חלופית.

מנחם בגין הגיע לשלטון ב77 נישא על גלי הסתה כנגד האחוסלים, אלא שמאז ועד היום כל מה שיש לליכוד ולשאר הימין להציע זה שנאה והפחדה. אין להם שום אג'נדה חיובית המציינת מה צריך לשנות בהתנהלותה של המדינה, כדי לשנות אותה מזאת שירשו מהאחוסלים. יוצא מכך, שאותה התנהלות של מוסדות המדינה, על כל הרעות החולות שלה, ממשיכה כאילו לא היה מהפך. האזרח אמור לשרת השלטון ולא להיפך. קברניטי המדינה ממשיכים לשאל את עצמם, וביתר שאת מקודם, מה יצא לי מעמדתי הבכירה, שהצלחתי לתפס. הם אינם מעלים על דעתם לשאול – איך אשפר את חייו של האזרח מן השורה. אין מה לדבר על שאלות ארוכות טווח כמו – איך ניתן לשפר את התשתיות במדינה כדי להבטיח לה עתיד טוב יותר.

הטעות הגדולה של בן גוריון ומייסדי המדינה, שנבעה מחוסר הכרותם עם משטר דמוקרטי, הייתה, שלא הגדירו חוקה ברורה ומחייבת ,שאומרת בפשטות שזכויות כל האזרחים שוות. חוקה שמגדירה מה זכויות האזרח ומגינה על המיעוטים. חוקה שלא מאפשרת לרוב מקרי לפגוע בזכויות אדם בסיסיות ומגבילה את כוחו של השלטון מהתערבות בחיי האזרחים וברכושם.

העדרה של חוקה כזאת יצרה עמימות. העמימות אפשרה לאנשי השלטון להתחכם עם החוק כל פעם שהפריע להם. עיקר היצירתיות הופנתה כלפי האזרחים הערבים, כדי להצר ככל האפשר את צעדיהם ולרמז להם שזאת אינם מדינתם, אבל גם מיעוטים אחרים, בעיקר המזרחים, סבלו היטיב מאפליה והדרה. אם החוק עמום ונתון לפרשנות, אז החזקים תמיד יעקמו אותו לטובתם.

מצער שהמזרחיים, אחרי מהפך 1977, לא השכילו להבין שטובתם דורשת להגדיר חוקים קשיחים וברורים נגד כל אפליה של המיעוט. במקום זאת, הם ניסו, בעיקר אנשי ש"ס, לנצל ככל האפשר את כוחם ולינוק בעצמם מהקופה הציבורית על חשבון השאר. זאת גישת קצרת ראות, שתתנקם בהם כמובן, כאשר לא יהיו בשלטון.

דברים דומים אפשר להגיד לגבי יוצאי ברה"מ.

הדתיים, אשר היו לאורך כל השנים המתנגדים הגדולים לחוקה ולדמוקרטיה, יכולים לטען שלהם יש אג'נדה משלהם – הקמת מדינת הלכה. אני לא חושב שיש גוף דתי פוליטי שחושב באמת שמדינת הלכה אפשרית בישראל של ימינו וטענות בזכות מדינת הלכה הן רק מס שפתיים לבוחרים. אם יגיע היום שבו תופרד הדת מן המדינה, יהפכו הדתיים למיעוט מקופח ושנוא ויוכלו לבוא בטענות לעצמם בלבד על קוצר הראות שלהם.

מכל האמור לעיל עולה, שלמרות שאנשי מפאי הודחו מהשלטון, מסורת השלטון המפאיניקית, המסואבת נשמרה היטיב ע"י היורשים. השנאה הופנתה לא כלפי שיטת הממשל הפסולה, אלא דווקא נגד הרעיונות המודרניים של דור המייסדים. הרעיונות המודרניים של האמונה באדם ובזכותו לחופש, אשר כמו שראינו גם רובם של צאצאי דור המייסדים לא ממש הפנימו, הפכו להיות השעיר לעזאזל והסמל של האליטות שבגדו. נשאר רק מיעוט קטן ונרדף להגן על המודרניות כנגד הריקאציה המשתלטת עלינו.

הפחדנות והקונפורמיזם כתכונות מרכזיות ביהדות

אני ממשיך לדון בתהליך, שבו דנתי ברשומותי האחרונות, של הויתור הגורף של האליטות על עמדתם המסורתית של שאיפה להקמתה של מדינת ישראל כמדינה מודרנית, המכירה בערכו של כל האדם, וכניעתם לקונצנזוס הלאומני-דתי מבית מדרשם של האורתודוכסים.

הכניעה הזאת, לדעתי, היא  ויתור על הציונות, כי אם לא תהיה כאן מדינה נורמלית ומודרנית, לא תתקיים מדינת ישראל. הציונות הרי ביקשה ליצור יהדות חדשה חופשיה והקונצנזוס הדתי-לאומני הקיים לוקח את היהדות חזרה אל היהדות הגלותית, שהביאה את העם היהודי אל עברי פי-פחת.

ברצוני להוסיף נימוקים נוספים לנסיגתם של האחוסלים מהגנתם על ערכי המודרנה. ברשומות קודמות הצגתי שני נימוקים:

1.      כדאיניקיות – ויתור על העקרונות בכדי לשמר על המשאבים ועל עמדות השליטה שהשיגו.

2.      רצון לשמר את אחדות העם וחשש להתפוררות החלום הציוני מול השנאה העזה שהפגינו הקהילות המודרות.

עכשיו אוסיף שני נמוקים נוספים:

3.      פחדנות

4.      קונפורמיזם

אלו הן שתי תכונות שאיפינו את הקהילות היהודיות בגולה ונרכשו לאחר שנים רבות של היותן חסרות מגן ונתונות לחסדיהן של האוכלוסיות בתוכן שכנו ושליטהן. אלו בדיוק התכונות, שאותן ניסו החלוצים – מקימי המדינה לעקור. הם אפילו הצליחו למשך מספר דורות לייצר צברים אמיצים ומרדנים, אבל הפחדנות והצייתנות היו טבועים עמוק מדי בתרבות היהודית והם צצו מחדש ברגע שההתלהבות החלוצית דעכה. חוקרי התרבות, ייתכן וייחסו את הקונפורמיזם היהודי לאחריות הקולקטיבית המודגשת כל כך עמוק בתנ"ך – העם חטא ולכן גורש מארצו. העם חטא ואלוהים הביא עליו מגיפה. מאז ועד היום נוהגים קברניטי הדת לנמק כל אסון בחטאה של הקהילה. גם את שואת יהדות אירופה מתרצים הרבנים בעלייתה של ההשכלה וההתנכרות לדת. יצירת רגשי האשם הקולקטיביים נטועה עמוק מאד בזהות שלנו כיהודים.

שוב ושוב מדהים לראות כיצד גנרלים מעוטרים, הידועים במעשי הגבורה שעשו, משתחררים מהצבא, פונים לפוליטיקה ומייד מתקרנפים ומתנהגים כמו שפנים, לא מעזים לסטות ימינה או שמאלה מהמקובל – רצים לקבל את ברכתו של הרב עובדיה יוסף, מכרכרים בחגיגות המימונה וחוזרים על כל קלישאה חבוטה בית מדרשם של אנשי אם תרצו. כל זאת, כדי לא להחשב חלילה חריגים מן הקהל. הסתירה בין האומץ הצבאי לחוסר האומץ האזרחי זועקת לשמיים, אבל גם חוקרי האקדמיה, ברובם, אינם אמיצים דיים לחקור את הנושא.

עוד לא קראתי את ספרו הארוך של ג'ונתן ליטל "נוטות החסד". אני מעביר מיד שניה קטע שסופר לי, שאומר הרבה על היהודים: הסיפור מסופר על ידי קצין אס אס שהיה ביחידה שנכנסה לעיר שזה עתה נכבשה ע"י הצבא הגרמני. תפקידם היה לאתר את היהודים ולשלוח אותם למחנות. כשנכנסו לעיר הכבושה הורה המפקד לתלות מודעות ברחבי העיר הקוראות לכל יהודי העיר להתייצב למחרת בכיכר המרכזית. הקצין שהיה חדש בתפקיד שאל: "אבל למה שהיהודים יתייצבו? הלא ברור להם שטוב לא יצא להם מכך". "אל תדאג" ענו לו "הם ייתיצבו". ואכן למחרת בשעה היעודה השתרך תור ארוך של היהודים שהתקבצו בכיכר המרכזית.

את נסיגתם של האחוסלים מהגנה על עקרונות המודרנה הוביל שמעון פרס. מיד לאחר רצח רבין שלח את עבדו הנאמן יוסי ביילין לפייס את הדתיים, כאילו הם הקורבנות ולא הצד האשם. פרס יכול היה להמשיך ללא התנגדות להוביל את הסכם אוסלו שהיה הבייבי שלו. אלא, שאומץ לבו לא עמד לו. במקום זה הוא בחר להתחנף לקונצנזוס הביטחוני ואישר את חיסול "המהנדס". חיסול זה הביא כצפוי לפיגועי טרור וחיסל את סיכויי השלום ואת סיכויו של מחנה השלום.

ביבי בקדנציה הראשונה שלו היה נלעג ורחוק כל כך ממה שמצפים ממנהיג להיות, שהביא לעלייתו של אהוד ברק ונתן סיכוי נוסף למחנה השלום להשיג הסכם שלום. אלא שלאהוד ברק בדומה לפרס לא עמד אומץ לבו ולמרות שהיה קרוב להגיע להסכם עם יאסר עראפת, לא עשה את הצעד האחרון וההסכם נפל על עניין הריבונות בהר הבית. אח"כ המציא ברק את ה"אין פרטנר", כדי לחפות על חוסר האומץ שהפגין וקבר סופית את סיכויי השלום לזמן רב.

אם פרס וברק לא אזרו אומץ לעמוד מול התעמולה הארסית והקולנית של הימין, אין להתפלא שרוב הציבור נכנע ללא תנאי.

הפחדונת והקונפורמיזם היוו, אם כן, גם הם מרכיב חשוב בתהליך של התקפלות השמאל הישראלי.

אובדן הבושה

אני ממשיך לדון בתהליך, שניסיתי לנתח בשתי הרשומות האחרונות של המעבר המסיבי של האחוסלים – צאצאי המייסדים מאידיאולוגיה הומניסטית שמאלנית ל"מרכז" שהוא למעשה ימין – לאומני דתי, עם קריצה של מראית עין שמאלנית.

הבנת המעבר המסיבי הזה שהחל, לדעתי, אחרי רצח רבין הוא מהותי בעיני להבנת התדרדרותה והתפוררותה של החברה היהודית בישראל.

האליטות האינטלקטואליות הן אלה שדוחפות, בדרך כלל, את הרעיונות המודרניים של השתחררות מהדת וממשטרים כובלים וקידוש שיוויון ערך האדם, משום שרעיונות אלה פחות טריוויאלים ויותר מורכבים לעיכול מהרעיונות הפשוטים והפופוליסטים שמשווקים עסקני הדת והלאומנות. הרעיונות ההומניסטיים מנצחים, בדרך כלל, רק אחרי שנוסו ונכשלו כל האופציות האחרות.

בישראל קרה תהליך הפוך. החלוצים והאבות המייסדים, שהקימו את המדינה התחילו מראש עם אידיאולגיה מודרנית, אלא שבפועל יישמו את האידיאולוגיה שלהם בצורה מעוותת ומושחתת - חלק בגלל התנשאותם, חלק בגלל חוסר ידע והבנה וחלק בגלל צוק העיתים. בכך הם הוציאו את דיבתם של הרעיונות ההומניסטים – ליברליים רעה.

יצא שהשנאה העזה שפיתחו המגזרים הדחויים – האורתודוקסים, המזרחים ואחר כך גם יוצאי ברה"מ, הופנתה נגד הרעיונות שבהם דגלו המייסדים ולא נגד היישום הלקוי.

עובדה זאת הקלה על צאצאי המייסדים להמלט מספיגת האש. הם פשוט התנערו מהאדיאולוגיה שהייתה מזוהה איתם והצטרפו לאידיאולוגיה הדתית לאומנית של הצד השני.

למעבר הזה של האחוסלים והוויתור הגורף על עקרונות ההומניזם התלווה פן נוח למדי. לא רק שהם לא הצטרכו יותר לעמוד מול גלי השנאה, הם השתחררו באחת גם מהמגבלות שעקרונות ההומניזם מטילות עליהם באופן אישי. פתאום מותר להתנהג בחזירות, להיות גזענים בגלוי ולהצטרף לטרנד הצידקנות של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות – הם לא יותר טובים ממני".

אפשר לקרא לתהליך הזה בשתי מילים: אובדן הבושה. משמעות התהליך היתה השתחררות מכל מחויבות לערכים המקובלים בחברה המערבית, לכללי התנהגות המקובלים בין בני אדם ובסופו של דבר ציפצוף על חוקי המדינה.

דוגמה בולטת היא התנהגותם של אנשי התקשורת בעיתונות ובטלויזיה. פעם התקשורת נחשבה שמאלנית בגלל שהייתה מורכבת מאנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה שספגו והגנו על רעיונות מודרניים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה בכלל. רוב העיתונאים הבכירים האלה עברו בסוף שנות ה 90 ותחילת שנות ה 2000 ל"מרכז" בתירוץ כזה או אחר. התירוץ האמיתי הוא הפחד לאבד את מקום עבודתם, כאשר הלחץ עליהם להתיישר עם הקונצנזוס ה"מרכזי" הלך וגבר. אנשים אלה בגדו בכל ערך אפשרי של מקצוע העיתונאות. במקום לשדר לציבור את המציאות כמו שהיא ולנתח את חולייה, הם עברו לשדר לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע – כמה אנחנו צודקים, כמה אנחנו מתקדמים וכמה אנחנו מוצלחים.

השפה האורווליאנית של "יום הוא לילה" ו "מלחמה היא שלום" מבית מדרשם של המתנחלים עלתה מדרגה והפכה לשפה המקובלת בבמות המרכזיות של התקשורת. קלישאות נבובות צצו כדי להלבין כל שרץ: "לישראל יש זכות להגן על עצמה" – כאשר זרקו פצצה של טון על בית מלא אזרחים, או כאשר הטילו מצור על אוכלוסיה של מליון ומשהו אנשים בעזה. "הערבים הביאו את זה על עצמם" – כאשר מנעו מיולדת להגיע לבית חולים ותינוקה מת או כאשר הפקיעו מבעל מטע פלסטיני את חלקתו היחידה לטובת מאחז. כל פלסטיני שנהרג בשוגג ע"י צה"ל קיבל קידום ל"בכיר בחמאס" וכל חייל צה"ל שהתעלל להנאתו בפלסטינאים חסרי ישע הוא "חיילנו העושים ימים כלילות כדי שבתל אביב ישנו בשקט".

כדי להרגיש טוב עם עצמם, חסמו העיתונאים מפני הציבור את קיומן של דעות אחרות. דעותיהם של המעטים שנשארו נאמנים לשמאל ולערכים המודרניים, כמעט ולא מגיעות לידי חשיפה (מלבד, כמובן בעיתון הארץ, שמיועד לקהל מנוייו בלבד). הפגנות ופעולות מחאה של השמאל כמעט ואינן מדווחות וגם כשהן מוזכרות בקצרה מתייחסים אל השמאל כאל הילד המוזר של הכיתה.

תהליך זניחת רעיונות השמאל ע"י האחוסלים, הביא איתו את שקיעתה של החברה היהודית בישראל אל תוך החשיכה הדתית – לאומנית, שבה היא שקועה עד צוואר באין מנגנוני בלימה ואיזון.

בהעדר תקשורת הוגנת ומקצועית, יכולה ישראל להיות דוגמה לחופש הדיבור (מרכיב הדמוקרטיה האחרון שעוד נשאר כאן). אין צורך במנגנוני השתקה כמו במשטרים אפלים אחרים. השמאל יכול לצעק במלא גרון ומנגנוני התקשורת ה"ממלכתית" יידעו לסנן את מה שצריך, כדי שרוב אזרחי המדינה יהיו בטוחים בצדקתם המוחלטת.

התעמולה (ה"הסברה") הישראלית

ברשימה ההתקפלות של הותיקים מאחוסלים לאחוקרים מניתי את חטאי שלטון המייסדים – שלטון מפא"י, אשר בגינם נוצרה כאן מדינה לא דמוקרטית, שמנגנוניה, אינם מתפקדים ואינם משרתים את האזרח.

אחד מהחוליים הגדולים שנוצרו כבר בתחילת דרכה של הממדינה היה הקמת מערכת תעמולה שנקראה "הסברה", לצורך בניית אתוס לאומי.

כאשר הגיעו החלוצים של העליות הראשונות, היתה להם אידיאולוגיה משותפת פחות או יותר. אבל כשהתחילו להגיע ההמונים שנמלטו מתופעות הלאומנות באירופה וארצות ערב, היה צורך דחוף לאחד את כולם תחת אתוס לאומי אחד וליצור עם, שלא היה קיים קודם.

כל גופי הממסד נרתמו למשימה, כל מערכות החינוך מהגן ועד האוניברסיטה, רוב היוצרים ואנשי הרוח וכמובן מערכות התקשורת המרכזיות, שכללו אז מספר עיתונים ושתי תחנות רדיו – רשות השידור וגלי צה"ל.

ראשית, העבר נתפר והותאם. כבר הזכרתי את ספרו המצויין של פרופ' סאנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי". הוא מתאר בפירוט כיצד לקחו על עצמם ראשי מערכת החינוך לתפר קשר ישיר, שכנראה לא ממש קיים, בין עם המקרא לבין העם היהודי המתקבץ במדינת ישראל.

שנית, גבורת מלחמת השיחרור וגבורת צה"ל שנבנה, הועלו לדרגת סגידה. נכתבו שירים ונכתבו ספרים, אשר פיארו את "יפי הבלורית והתאר". חיים גורי, שכתב שירים רבים כאלה, הודה מאוחר יותר שהיה צורך דחוף ללכד את ההמונים שהגיעו לארץ מבלי שהיה להם דבר משותף. "טוהר הנשק", למשל, היה מושג שהומצא ושווק בהתלהבות בתקשורת, בלי שהיתה לו שום אחיזה במציאות.

שלישית, הועלמו מהשיח הציבורי הערבים שנשארו בארץ, כאילו אינם קיימים. ישובים ערבים שנשארו – נמחקו. והערבים בארצות השכנות צויירו כאויבים צמאי דם, אך נבערים.

כמי שגדל כאן בשנות ה 50 וה 60, אני יכול להעיד, שישראל נראתה בעיני רוב מי שגר כאן בדיוק כמו שנראתה בקריקטורות של דוש: ישראליק התמים והצודק, שחיות רעות חורשות מזימות נגדו.

בנושא ההסברה המגויסת ליקטתי מספר מחקרים:

·         יפתחאל ורודד - ציונות דרך הזמר.pdf

·         החינוך המוסיקלי - ליכטנשטיין.doc

·         מערכת החינוך הפטריוטית - דרור.pdf

·         Homeland - OZ-SALZBERGER.pdf

מיותר לציין, שלא קשה היה למכר את התדמית של ישראל בשנותיה הראשונות. אכן התקבצות היהודים ובניית המדינה היו נס ומי שחווה אותו, לא יכול היה להשאר אדיש. זה היה כמו לחיות בחלום.

אלא שעם הזמן, נהיה קשה להתעורר מן החלום. ככל שמדינת ישראל הלכה והתרחקה מהמודל הטהור והצודק, שמייסדיה ייעדו לה, כך התעקשו הישראלים, יותר ויותר, לדבוק במודל הזה. מאחר והמודל ההסברתי נבנה על מנת להדביק יחד את חלקי הציבור לעם אחד, נוצרה הרגשה, שהודאה בשיקריותו של המודל, תגרום להתפרקות הציבור היהודי בישראל לגורמיו.

סיבה נוספת להצמדות הנואשת אל המודל של ישראל של שנות החמישים והשישים, לפחות לגבי הותיקים ביננו שחיו כאן בשנים האלה, הוא רצון עז לחזור אל הזמנים האלה – אל ההתלהבות התמימה והלוהטת של הימים ההם.

למרבה הצער, אי אפשר להחזיר את גלגלי הזמן אחורה, אלא שהרבה ישראלים לא מתייאשים לנסות. זאת מה שמנסה, למשל, מפלגת העבודה לעשות. עמרם מצנע, שמנסה לכבוש את ראשות מפלגת העבודה שייך כל כולו לישראל הישנה והטובה ואינו מרגיש או אינו מרשה לעצמו להרגיש שהזמנים השתנו.

אני מגיע, אם כן, לפן אחר של בגידת האחוסלים בעקרונות השמאל. ברשומות הקודמות ייחסתי את המעבר המסיבי שלהם מהשמאל ל"מרכז", שהוא בעצם ימין, לכך שרצו לשמר את עמדות המפתח והמשאבים שברשותם ולהדף את השנאה נגדם. חלק אחר שלהם, אנשים כמו פרופ' רות גביזון ופרופ' שלמה אבינרי, שכותבים לפעמים בהארץ, עושים שמיניות באוויר להוכיח שישראל נשארה ישראל הצודקת שהייתה. הם עושים זאת מהסיבות שציינתי למעלה: געגועים לימים הטובים ההם וחשש מהתפרקות החלום הציוני.

אין צפרדע (גזענית), שאנשים אלה אינם מוכנים לבלע, כדי לשמור (לדעתם) את החלום הציוני חי. אין מטח יריקות, שהם לא יסכימו לספוג ועדיין לטען שיורד גשם.