הטריק הישראלי – איך להיות רודף שלום כלפי חוץ ופושע מלחמה כלפי פנים

ברשומה הקודמת "ההתקפלות של הותיקים – מאחוסלים לאחוקרים" תיארתי כיצד יצרו כאן מייסדי המדינה – אנשי מפא"י שלטון ריכוזי, מנוטרל מכל תפיסה דמוקרטית וכיצד פיתחו המייסדים ויורשיהם גישה מתנשאית, שמתאימה למשטרים מלוכניים של "אלוהים לשלטון בחרתנו".

גם כאשר הובילה הגישה הזאת למהפך של 1977, המשיכו ממשיכהם בגישה, שהשתרשה בינתיים, שמי שהצליח להגיע לשלטון ייהנה, הוא ומקורביו ממנעמי השלטון ויימנע מלהיטיב עם שאר האזרחים.

אחרי שאיבדו האחוסלים את השלטון, הם עדיין החזיקו את מירב עמדות המפתח בחברה הישראלית. בעיקר במשק, בתקשורת ובתרבות. השפעתם הייתה עדיין ניכרת הן בזכות עמדות המפתח שתפסו והן בצורה הפוכה, כמושא שנאתם של הדתיים, המזרחיים ויוצאי ברה"מ שהיה חשוב להם יותר לעשות "דווקא" ולהציג עמדות הפוכות לתפיסות המודרניות של האחוסלים מאשר להציג אג'נדה עצמאית משל עצמם.

בהעדר אג'נדה חלופית, השתלטו העסקנים הדתיים על החלל שנוצר. והציעו את משנתם של טוהר הגזע היהודי, הסתגרות, גזענות ושמרנות. האג'נדה הדתית התאימה למזרחיים, שממילא שמרו על זיקה לדת. האג'נדה הזאת קודמה תוך הסתה כנגד הותיקים וערכי המודרניזם שלהם.

כאמור ברשימה הקודמת, חלק ניכר מהאחוסלים אמרו If you can't beat them – join them והצטרפו לקונצנזוס הדתי – לאומני. בדרך זאת הם פתרו שתי בעיות: אחת, שהם הפנו את השנאה העזה לערכי המודרניזם לעבר מי שנשאר בצד השמאלי של המפה. השנייה, הקונצנזוס החדש הרשה להם עכשיו לעשות את כל מה שלא היה נעים לעשות קודם: להתעלל ולגזול את הפלסטינים, להפלות את ערביי ישראל, לצפצף על החוק הבינלאומי.

אחד הדברים המדהימים שהתרחשו, הוא הפליק-פלאק שביצעו הרוב הגדול של אנשי התקשורת, שעברו בלי להניד עפעף מהצד השמאלי של המפה למה שהם קראו "מרכז" ושלמעשה, אינו שונה במאומה מהימין.

אבל איך בכל זאת שומרים על מראית עין של אנשים מודרניים? רבים מהאחוסלים מבקרים בארצות המערב ויודעים שהאינטלקטואלים במדינות אלה נוהגים לתמך בהומניזם וזכויות אדם ולצעק חמס כנגד כל אפליה ופגיעה במיעוטים.

לכך נמצא פתרון פלא: נתנהג כלפי חוץ כאנשים מודרניים ונצעק מעל כל במה שאנחנו רוצים שלום ובסתר נמשיך לתמך בהתנחלויות ובגזילת הפלסטינים בשטחים והמיעוט הערבי בתוך ישראל.

מפלגת קדימה מייצגת בצורה הטובה ביותר את דו הפרצופיות הזאת. ראשיה מצהירים השכם והערב על הצורך בחלוקת הארץ בין שני העמים. הם ניהלו מו"מ לאורך כל תקופת היותם בשלטון, אבל בפועל יצאו לשתי מלחמות, שבהן טבחו בברוטליות בלבנונים בצפון ובעזתים בדרום. השאירו את המאחזים הלא חוקיים המשיכו את תנופת ההתנחלות על חשבון אדמותיהם של הפלסטינים ותמכו (ואף יזמו) בחוקים הגזעניים שעלו בכנסת בשנים האחרונות.

שמעון פרס זכה לאחרונה במשאל כאישיות הנחשבת ביותר ע"י הישראלים. פעם, בימי הסכמי אוסלו הוא היה הדמות השנואה ביותר. אבל, מאחר וחזר בתשובה והתאים את עמדתו לקונצנזוס הימני, הוא פתאום אהוב ומקובל. שמעון פרס, שזכה לכינוי "תככן בלתי נלאה" ואשר החליף את מפלגתו כאשר נכשל להבחר לראשה, הוא פתאום אדם אהוב וזאת בדיוק בגלל שהוא מייצג כל כך טוב את הגישה של "היה מודרני בצאתך וריאקצונר בביתך". הוא מסתובב בעולם ומסביר כמה אנחנו רוצים שלום ואילו בהיותו בארץ מצדיק ומנקה כל פשע מלחמה המבוצע ע"י ישראל.

פוליטיקאים זריזים כמו אריאל שרון ואהוד ברק גילו את השיטה כיצד לרכוש אהדה בתקשורת. בעקבותיהם הלכו גם אחרים. מפעם לפעם זורקים משפט מתחסד לתקשורת לגבי הצורך בשלום בין שני העמים ואחר כך אפשר להמשיך בשקט לרמוס את זכויותיהם של הפלסטינים. ההתנתקות מעזה שביצע שרון נועדה, לדעתי, קודם כל להעביר לצידו את כל אנשי השמאל שעברו ל"מרכז" ובזה הצליח מעל למשוער. בנוסף, נועד המהלך להקל על מערכת הביטחון שהתקשתה בהגנה על המתנחלים ולאחר עזיבתם ניתן היה לה להמטיר בחופשיות פצצות זרחן על העזתים.

ברצוני להדגיש שאוכלוסית האחוסלים הנה הטרוגנית יותר ממה שצויר כאן והרצון לשמור על מעמדם לא היה הנימוק היחיד להצטרפותם לאג'נדה הימנית – דתית.

היו לא מעטים שעשו זאת מתוך חרדה לעתיד המדינה ואחדותה. רות גביזון ושלמה אבינרי, למשל, שהזכרתי בעבר. אני מאמין שהם פשוט מרגישים צורך לשמר את תחושת ה"אנחנו הצודקים" ואת אחדות העם שהייתה פעם והחלה להיסדק.

ברשומה הבאה אעסוק בבניית התעמולה ("ההסברה") הישראלית, אשר יצרה עבור הישראלים מציאות מדומה, שאותה הם מסרבים לעזוב.

ההתקפלות של הוותיקים - מאחוסלים לאחוקרים

ברשומה הקודמת תיארתי את הטעויות שנעשו בהקמת המדינה ואשר יצרו את כאן את שלטון מפא"י, שדפוסי התנהלותו קיימים עד היום.

הרבה מהמאפיינים של שלטון מפא"י נלקחו מהשלטון הקומוניסטי שהשתלט על המדינות מהן באו האבות המייסדים:

•  ריכוז כל המשאבים בידי השלטון.
• מנוי חברי מפלגה לכל תפקידי המפתח, כולל מערכת השיפוט.
•  אין חוקה ואין מערכת חוקים ברורה ומקובלת (שיטת "הקריצה" – ראה, דוח טליה ששון).
• יצירת היררכיה מעמדית ברורה של שווים יותר ושווים פחות.
•   תפיסת האזרח כמי שנועד לשרת את השלטון ולא להיפך.
• הפעלת מערכת תעמולה (שנקראית כאן "הסברה") דורסנית לצורך ניטרול כל ניצני התנגדות.

לא במפתיע מתמודדת כיום המדינה בבעיות דומות למדינות הגוש הסובייטי לשעבר, שמנסות, גם הן ללא הצלחה, להשתחרר מהמורשת הסובייטית ולבנות דמוקרטיה אמיתית ואינן מצליחות. השתלטות יזמים זריזים על המשאבים הכלכליים של ישראל מזכירה בהרבה מובנים את השתלטות האוליגרכים על משאביה של רוסיה (היקף המשאבים כאן קטן בהרבה לצערם של האולירכים שלנו).

בנקודה אחת, מרכזית ישראל נבדלת מאקס-ברה"מ. היא לא נזקקה להפעלת כוח ולמנגנוני כפייה נוסח הק.ג.ב. לשם חיסול האופוזיציה – לפחות בקרב היהודים. זה היה אחד השכלולים שהגה המוח היהודי. למעשה, בשנים הראשונות לא היה צורך. הקמת מדינת ישראל כמקום מפלט ליהודים, אחרי השואה, נתפס על ידי רוב רובו של הציבור כנס וכולם התגייסו ברצון למען המטרה. גם האיום הביטחוני, שהיה ממשי ביותר עד הסכם השלום עם מצרים, היווה סיבה טובה ללכד את כולם סביב קונצנזוס משותף ולהשתיק קריאות לשינוי. הקונצנזוס הורחב ושוכלל עם הזמן מספיק כדי להכיל  גם אנשי שמאל וגם אנשי ימין, כל זמן שלא קראו תיגר על דפוסי השלטון המוזכרים לעיל. עם השנים למדו לחסום את הדרך בפני ניסיונות לשינוי, אם על ידי התעלמות התקשורת הממוסדת ואם על ידי הוצאת מושגים מסוימים מחוץ לגדר (נושא לרשומה נפרדת).

כל אחת מהנקודות שמניתי למעלה דורשת הרחבה. על שתי הנקודות הראשונות הרחבתי ברשומה הקודמת. ברשומה זאת אתרכז בנקודה הרביעית של היררכיה מעמדית, אשר היתה זאת שהכשילה את מפא"י.

החלוצים שהגיעו הנה לפני קום המדינה והקימו את התשתית למדינה אכן עשו מעשה מדהים. הם עזבו בגיל צעיר את בית הוריהם ובאו לארץ שוממת ומפגרת והפריחו את השממה. הם הצליחו בתוך כמה עשרות שנים להפוך את הסטראוטיפ של היהודי המלווה בריבית, הנרדף, המושפל וחסר האונים לצבר זקוף קומה, אמיץ ומלא תושיה. בנוסף, ליצירת החקלאות והתעשייה בארץ, הם יצרו גם תרבות חילונית מפוארת. צבי כסה פירסם מאמר שחובה לקרא על תרבות זאת למול העגלה המלאה כביכול של הדתיים: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707583

אלא שחדוות היצירה הביאה עמה את חטא היוהרה, אשר אף פעם לא הייתה זרה ליהודים והיא מוטבעת עמוק בתרבות זאת. כל יהודי שומע השכם והערב את הביטויים עם סגולה, אור לגויים ודומיהם. גם חילוניים גמורים בטוחים, שהיהודים הם עם מיוחד בעל פוטנציאל רב ועולה על כל שאר העמים. (אני נוהג לשאול: אם היהודים כל כך מוצלחים, למה הם הקימו מדינה וחברה כל כך דפוקים?). גם ברדיפות ובמצבים המשפילים ביותר, לא זנחו היהודים את תחושת העליונות שלהם, להיפך, זה היה הנשק בפני ההשפלה: הם רודפים ומכים בנו, כי אנחנו טובים מהם.

לכאורה, אין רע בהתנשאות שבאה בעקבות הצלחה יוצאית דופן. אלא, שמקימי המדינה ובעיקר צאצאיהם, לקחו את ההתנשאות שלהם קצת רחוק מדי. הם הפנו את ההתנשאות הזאת לא רק כלפי העמים האחרים, אלא גם כלפי העולים החדשים שהגיעו אחר כך. בייחוד אמורים הדברים לגבי היהודים שבאו מארצות ערב, אשר תרבותם היתה שונה מתרבותם של העולים הותיקים.

הוותיקים לא הסתפקו בהתנשאות וזילזול. הם הרגישו כבעלי זכויות יתר – מעין שכבת אדונים. הם הרגישו שיש להם הצדקה לשלוט במשאבי המדינה ולא לחלוק אותם עם אחרים. כל מערכות השלטון, כולל מערכת המשפט, הוכפפו לתפיסה הזאת של שווים יותר ושווים פחות. תפיסה זאת הוטמעה עמוק בלבם של רוב האשכנזים הוותיקים ונשארה שם גם אחרי שהמזרחיים הורידו אותם מהשלטון ותפסו עמדות מפתח, גם בממשל, גם בצבא וגם בתרבות. תחושת ההתנשאות אותה משדרים הוותיקים נקלטה היטיב גם על ידי יוצאי ברה"מ, שהתפרקה ואשר הגיעו לישראל בשנות ה 90. הם הצטרפו מיד לשנאה העצומה שאותה כבר חשו המזרחיים כלפי האחוסלים ויצרו יחד חזית של "אנטי" – נגד כל מה שייצגו האחוסלים.

כאן אני מגיע לנקודה החשובה בתיזה שלי לגבי התמוטטות החזית השמאלית במדינת ישראל.

את החזית השמאלית הקימו והחזיקו מאז קום המדינה החלוצים וצאציהם שרכבו על גלי מהפיכת ההשכלה והמודרניזם באירופה. גם כאשר הם הפכו לאנשי עסקים בורגנים וניכסו לעצמם את משאבי המדינה, הם הקפידו על מראית עין של סוצאליסטים וליברלים. בשלב מסויים השנאה כנגדם גברה והלכה. הם הורדו מהשלטון על גלי ההסתה נגדם והשיא היה בהסתה כנגד וברציחתו של ראש הממשלה, יצחק רבין, ב 95. כאן הרגישו האחוסלים מאוימים בצורה פיזית והחלו להתלבט האם לוותר על העקרונות או להלחם עליהם ולהסתכן במלחמת אזרחים ועירעור הסדר הציבורי.

מאחר והאחוסלים הם ברובם בעלי קניין, הם תמיד השתדלו למנוע כל מהפיכה שעלולה לפגע ברכושם. הם החליטו לפעל ברוח שירו של יענקלה רוטבליט:

היו לי פעם עקרונות 
מכרתי את כולם 
עיסקה מוצלחת בשבילי 
טובה גם בשבילם 

למעשה הם היו יותר מחוכמים. הם החליטו לוותר על עקרונותיהם לטובת שימור זכויות היתר שלהם ולהצטרף לקונצנזוס הלאומי- דתי, שהתחיל לצבור תאוצה, אבל כלפי חוץ לשמר את מראית העין של תומכי רעיונות המודרניזם. הם החליטו ללכת עם ולהרגיש בלי. הכרזתו הידועה של אהוד ברק ב 2000  על ה"אין פרטנר" שירתה מטרה זאת בשלמות. הנה, אפשר עכשיו לטעון, שעשינו הכל למען השלום והפלסטינים לא רצו.

מנקודה זאת ואילך אימצו האחוסלים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, ליברלים) שהפכו לאחוקרים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, קפיטליסטים, ריאקציונרים), לעיתים בהתלהבות יתר, את הקו הלאומני-דתי, אבל הקפידו לעטוף אותו במעטפת של רעיונות ליברלים והצדקות  מתחסדות.

נושא זה יורחב ברשומה הבאה.

זרעי כישלונה של המדינה נזרעו עם הקמתה

התכוונתי לכתב הפעם על האחוסלים, מייסדי המדינה ואיך ניצלו את היותם הראשונים כדי להשתלט על משאבי המדינה והנה דה-מרקר של יום שישי הקדים אותי. במאמר של דניאל דורון, מנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי, הוא מתאר יפה את השתלטותם של מייסדי המדינה על משק המדינה. המאמר נקרא: זה הזמן לצאת מעבדות הריכוזיות - לחירות כלכלית:

http://www.themarker.com/news/1.630193

לא נותר לי אלא לצטט את דניאל דורון:

"מאז ראשית שנות ה-20, ניסתה הציונות הסוציאליסטית (שלא היתה בלתה) לבנות כלכלה ריכוזית שכללה את הלאמת מרבית אמצעי הייצור, כולל אדמות, מים ומחצבים.

בעזרת שביתות אלימות הרסו אנשי השמאל את המפעלים התעשייתיים והחקלאות המצליחה שהקים המעמד הבינוני, הבורגנות השנואה. כך הם הרסו את הסיכוי לשגשוג כלכלי ולעלייה של יזמים ובעלי הון ואף גרמו פעמים רבות לירידתם מן הארץ אחרי שעסקיהם נהרסו. היישוב היהודי נהפך - לפי ממדי ההלאמה של הקרקע, המים ומה לא - למשק הריכוזי ביותר בעולם המערבי, והוא היה למשק מפגר כמו כל המשקים הריכוזיים.

אמצעים רבים בוזבזו על ניסיונות הנפל ליישם את תוכניות האוטופיה השמאלנית בקיבוצים ובמושבים, שפשטו רגל, כאמור, מדי עשור. מבין המושבות העצמאיות יצרה פתח תקוה לבדה כבר בשנות ה-20 תפוקה גדולה הרבה יותר מכל המשקים הקולקטיביים שנתמכו בכספים רבים על ידי ההסתדרות הציונות, והעסיקה הרבה יותר עובדים.

הסוכנות היהודית גם סיבסדה בהון רב את מפעלי העובדים, כמו סולל בונה, המשביר המרכזי ובנק הפועלים שניסו "להתחרות" - בעזרת הסובסידיות שקבלו והקשרים עם השלטון הציוני - בסקטור הפרטי ולהכשיל אותו. גם אלה, הקבוצים והמושבים, לקו בניהול כושל ובהפסדים מתמשכים שהחלישו את היישוב כלכלית ופוליטית...

עם הקמת המדינה הולאם גם הסקטור הפרטי שעליו הגנו שלטונות המנדט. גם לאחר שהסוציאליזם פשט רגל, ועמו מפעלי ההסתדרות, המשק הישראלי נשאר אטטיסטי, כלומר משק הנשלט על ידי הממשלה, המנגנונים הביורוקרטיים שלה וכמה טייקונים...

הממשלה היא זו שאיפשרה את יצירת הריכוזיות הכלכלית-פוליטית ואת המונופולים הנשלטים על ידי אצולת הממון הישראלית. ללא הריכוזיות שיצרה השליטה של הממשלה ושל ההסתדרות במשק, וללא פשיטת הרגל של המפעלים והחברות שברשותן, הטייקונים לא היו יכולים לקנות חלקים כה נכבדים מהמשק במחירי מציאה ובהון שלא היה להם, אלא בעזרת הלוואות ללא ערבויות שהם קבלו מהבנקים המולאמים עקב הקשרים הפוליטיים שלהם...

הפוליטיזציה של החיים השאירה אחריה אדמה חרוכה מבחינה מוסרית ותרבותית, או הצמיחה עשבים שוטים של תרבות מטעם וניהיליזם חתרני כנגדו. בכל מקום שבו ניסו להגשים את הסוציאליזם בעזרת שליטה ממשלתית בכלכלה - הכלכלה הוכפפה לפוליטיקה. המאבק על חלוקת "הטבות" ממשלתיות ליבה תמיד מחלוקות פוליטיות קשות בין קבוצות אינטרסנטים הנאבקות על חלוקת משאבים שאינם מספיקים אף פעם לרצות את כל בעלי האינטרסים והחזקות (חישבו על עובדי חברת החשמל, הנמלים, מקורות, הבנקים ועוד ועוד). המאבק הפוליטי הקצין עמדות וגרם לפלגנות ולהשחתה של הפוליטיקה ושל הכלכלה, ובייחוד של יחסי העבודה.

ההשלכות המדיניות והכלכליות-חברתיות של המדיניות הכושלת הזו היו קשות מאוד. המשק היישובי לא יכול היה להגשים את הפוטנציאל הכביר של ההון האנושי שלו, מאחר שנמנעו ממנו עיור ותיעוש מהירים, שהם תנאי לקליטת עלייה גדולה ולצבירת כוח כלכלי ופוליטי. שגשוג כלכלי היה יכול גם למתן את הסכסוך עם הערבים, ולא ללבותו על ידי מאבק על משאבים מצומצמים של קרקע ומים החיוניים כל כך בכלכלה אגרארית."

השלטון הריכוזי של מפא"י וחלוקת המשאבים בין "אנשי שלומנו" ידועים מזמן, והם הביאו לעלייתם של ש"ס ושל הליכוד כתגובת נגד של המזרחיים ולשנאה העמוקה כלפיהם, עליה כתבתי ברשומות קודמות. אלא שאפילו דבריו החריפים של דורון אינם מצליחים להקיף את הנזק העצום שגרמה ההתנהלות הזאת לחברה הישראלית.

ראשי השלטון בשנותיה הראשונות של המדינה היו, אחרי הכל, אנשי חזון שנפלה עליהם המשימה של הקמת מדינה, יש מאין, מבלי שניתן להם הזמן הדרוש להתכונן. בן גוריון וספיר לא היו מושחתים במובן המקובל של המלה. הם חיו בצנעה ולא לקחו לעצמם דבר. התנהלותם המוטעית היא זאת שעשתה את הנזק. מאחר ולא ידעו איך לנהל מדינה הם בחרו פשוט לשלוט על הכל, גם על התעשייה וגם על ארגוני העובדים וחנקו גם את אלה וגם אלה. המנהיגים שבאו אחריהם, הם אלה שניצלו את כוחם בכדי לחלוב את הציבור. מהר מאד התקבעה התפיסה הבסיסית, המעוותת שתקפה עד היום: האזרח נועד לשרת את השלטון – ולא השלטון נועד לשרת את האזרח.

המייסדים יכלו ללמד מהקמת ארצות הברית של אמריקה, שצריך להתחיל עם חוקה שפורטת את החזון לפרוטות יומיומיות של חוקים וכללי התנהגות. ההתעלמות מנקודה זאת הפכה את ניהול המדינה מאז ועד היום לאוסף של אילתורים וכיבויי שריפות.

פרופ' אהוד שפרינצק בספרו "איש הישר בעיניו", מתאר בפירוט איך התנהלות המוסדות היהודיים לפני קום המדינה והמשכם בממשלות הראשונות זרעו את זרעי הפורענות של מה שהוא קורא "אי-לגליזם" חוסר כבוד לחוק והתפיסה שמותר להתחכם לחוק למען מטרה חשובה.

אנשי מפא"י הקימו פה למעשה רודנות שבה הם ריכזו אצלם את כל המשאבים. כלפי חוץ, ישראל נחשבה דמוקרטיה, כי היו מוסדות דמוקרטים והיו בחירות, אבל היכולת לשנות משהו היתה ועודנה היום כמעט בלתי אפשרית.

כמו בכל רודנות המכבידה ידה על הנתינים, הגיע יום הפרעון. ב 77 הודחו אנשי מפא"י מהשלטון ונפתח הפתח לשינוי. אלא, ששינוי מהותי לא קרה.

בגליון חג הפסח של הארץ דנו במהפיכות והביאו מאמר של עיתונאי פולני, שביכה את כשלונה של תנועת הסולידריות בפולין להביא לשינוי אמיתי. הכותרת הייתה משהו כמו: למהפכות יש נטייה מטרידה להכשל. ואכן, כאשר העול על האזרחים כבד מנשוא, יבוא היום שבו יקומו וימרדו, כמו שקורה עכשיו בארצות ערב. הבעייה היא שיום אחרי המהפיכה צריך להקים משהו חדש ושונה מבלי לעצור את החיים.

כאן בדיוק נכשלה המהפיכה נגד שלטון מפא"י. בגין והליכוד עלו לשלטון. הם ידעו נגד מה הם, אבל לא בעד מה. הם לא ידעו איך אפשר לשנות תוך כדי תנועה. הם השאירו את אותם דפוסי התנהגות בממשל, בכלכלה, במשפט ובכל שאר מערכותיה של המדינה. ספק גדול אם היה להם הכוח לשנות. מאחר וכרתו ברית עם המפלגות הדתיות, היה להם מעצור חזק כנגד כל שינוי. אין מצב נוח וטבעי יותר ליהדות האותודוקסית מאשר חוק שאינו חוק ואזרח שאין לו זכויות.

דפוסי ההתנהגות שהתקבעו בחברה הישראלית ובמנגנוני הממשל ב 30 שנות המדינה של חוסר כבוד לחוק, של אי לקיחת אחריות ושל שלטון שאינו מחוייב לאזרח פשטו כסרטן לכל פינה. לא היה מי שהיה בכוחו להביא לשינוי ומהפיכה אמיתית. במקום זאת, המשיכו אנשי הימין להשתמש בדפוסי ההתנהגות של מפא"י ואפילו שיכללו אותם וכנגד ביקורת שהוטחה בהם, הייתה להם תשובה ניצחת: "מה אתם מטיפים לנו? אתם הייתם טובים יותר?".  

מתוך אוזלת ידם לשנות, פיתחו אנשי הימין ביתר שאת את השיטת שהביאה אותם לשלטון. הם העמיקו את השנאה לאחוסלים והביאו את ההסתה נגדם לקדמת הבמה כתכלית קיומם וכאידיאולוגיה המרכזית שלהם.

כשלון המהפיכה כנגד שלטון מפא"י העצים את הנזק שגרם שלטון מפא"י עצמו, הוא גרם לרפיון ידיים ולתחושה שאי אפשר לשנות. ברשומה הבאה אמשיך לדון בתוצאות המהפיכה הזאת.

האיבה לאחוסלים ככוח מלכד של הציבור הישראלי

כמו שתיארתי ברשימתי הקודמת, העם היהודי שקובץ בלחץ העיתים לתוך סיר הלחץ של המזרח התיכון ובנה לו מיתוס של עם עתיק השב אל אדמתו, התפרק בשלב מסויים לגורמיו. האיבה הלוהטת בין מרכיביו השונים התפרצה, הסולידריות נעלמה וכל אחד, או כל קהילה (במקרה של הקהילות הדתיות) הפנו את מיטב מרצם בכדי לשפר את מצבם על חשבון השאר ולקבל נתח גדול ככל האפשר מן העוגה המשותפת.

האידיאולוגיה החלוצית של ראשית ימיה של המדינה נאלצה לפנות את מקומה לאידיאולוגיה לאומית – דתית. הדתיים השתלטו על האג'נדה משום שהיו מאורגנים יותר ומשום שהשקיעו את משאביהם (שאת רובם קיבלו מן המדינה) בהשתלטות על דעת הקהל. לדתיים יש קהל שבוי, אשר הולך בעיניים עצומות אחרי רבניו. בנוסף, לא חלות עליהם שום מגבלות של חוק או של מוסר. הכל כשר למען המטרה של השלטת הדת על המדינה. הם פועלים בשם אלוהים ומאחר ואלוהים אינו משמיע את קולו, אפשר להכשיר בשמו כל שרץ ולהצדיק בפילפולי-פילפולים את הגיזענות הבוטה, שנאת הזרים והצידקנות, אשר עליהם ביססו הדתיים את האג'נדה החדשה מבית מדרשם. אני ממליץ לקרא את סיפרו של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח", כדי ללמד מאדם שחקר היטיב את שיטותיהם. אני גם איני רואה הבדל גדול מבחינת האג'נדה הלאומית בין חרדים, לדתיים-לאומיים וש"סניקים. הם כולם מלאים בהתנשאות והכרת ערך היהודים כעם סגולה. הערכים המודרניים של זכויות אדם, שיוויון ומחשבה חופשית זרים להם לחלוטין. להיפך, הם מלאים בוז ומשטמה ל"גויים" ורואים בהם אנשים נחותים שמותר לרמות אותם.

לפני שאני מפליג בתיאור הכמו אנטישמי של היהדות האורתודוקסית, כדאי שאסייג את עצמי. אני מקבל במלואה את התיזה של ספי רכלבסקי. האורתודוקסים מתנהגים כך רק בגלל שמתירים להם. החילונים שעדיין הם הרוב ואשר בחרו להתנער ממצוות הדת, היו יכולים לשים גבולות לתאוות הכח והבצע של עסקני הדת, אך אינם מעיזים לעשות כן.

את המהפך של השלטת עסקני הדת עלינו הביאו החילוניים על עצמם ומתוך רצון. תהליך השתלטות האג'נדה הדתית-לאומנית על הציבור היהודי בישראל הוא, לדעתי, מורכב יותר מאשר קבוצת כוח שעלתה פתאום למעלה. הייתה כאן, מאין מרידה כנגד הישראלים הראשונים – החלוצים וצאצאיהם, אשר השתלטו במשך שנותיה הראשונות של המדינה על כל המשאבים וחסמו את הדרך בפני כל מי שלא היה מאנשי שלומנו. גולדה מאיר סימלה באישיותה, יותר מכל אחד אחר, את האטימות המוחלטת של מפא"י הישנה לתהליכים בעם ולניסיונות לשנות.

רק ב 77 הצליח מנחם בגין להעיף את מפא"י מהשלטון, אבל התהליכים החלו הרבה לפני זה. בגין עשה שימוש במרירות שהצטברה מתחת לפני השטח וליבה אותה. הוא כרת ברית עם הדתיים ועם המזרחיים כנגד האויב המשותף. גם אז וכך עד היום מנוהלות מפלגות הימין ע"י אשכנזים חילוניים, אשר עושים שימוש ציני באיבה לותיקים, אך אינם מציגים אידיאולוגיה ברורה משלהם. הם אינם מקדמים את חוקי הדת, כמו שהאורתודוקסים היו רוצים ואינם מקדמים אג'נדה חברתית, אשר תיטיב עם המזרחים המקופחים. הם רק שולטים כדי לשלוט ולשרד איכשהו את הקדנציה הנוכחית והעיקר למנוע מיריביהם – האחוסלים מלחזור לשלטון.
מאוחר יותר נוספו למשוואה יוצאי ברה"מ, אשר נתקלו גם הם בהתנשאות של הותיקים הישראלים ומיקמו את עצמם בצד שכנגד - בצד המקופח.

אנחנו תקועים למעשה בלימבו, או במין שיווי משקל שביר בין הכוחות השונים. הכוח שמנגד – הישראלים הותיקים – האחוסלים עדיין משפיע בדרכו. רוב השפעתו היא בריכוז המשטמה נגדו, אשר מחזיקה את רכיבי הימין יחד, אלא שלמרבה האירוניה, הצטרפו רבים מהאחוסלים אל הרוב והשאירו את מחנה השמאל המצטמק לחטוף את כל האש.

על התנהלות האחוסלים, אכתוב ברשומה הבאה.

איך נוצר העם היהודי

ברשומות קודמות תיארתי את מצבם המעוער של מנגנוני השילטון במדינת ישראל ושל החברה הישראלית.

הפעם, אלך צעד נוסף בניסיון הפרטי שלי לחקור את הסיבות שהביאו אותנו למצב זה.

בדצמבר האחרון פורסמה במוסף הארץ כתבה גדולה של אלון עידן "למה אנחנו שונאים כל כך?". כותרת המשנה הייתה : "צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית".

הכתבה היטיבה לתאר את השנאה העזה השוררת בין הקהילות והעדות השונות בחברה היהודית-הישראלית, אבל כאשר נשאלו חוקרים אחדים לסיבות לשנאה הזאת, לא סיפקו הסברים מעמיקים והסתפקו באמירות כלליות ושטחיות.

בכל מדינה ישנה שנאה כלפי הזרים והשונים, אבל השנאה בין הקהילות בישראל, השייכות לאותה הדת, היא חריגה בעוצמתה חסרת הפשרות. זוהי שנאה שמוכנה ללכת עד הסוף המר, נוסח "תמות נפשי עם פלישתים".

רק כדוגמה קטנה, לא שמעתי על עוד מדינה שבה קבוצות כדורגל אינן מתאמצות מול קבוצה אחת בכדי למנע מהקבוצה השנואה עליהן לזכות באליפות.

אכן, קלעו במוסף הארץ לאחת מנקודות המפתח בחוסר יכולתה של החברה לתפקד וכתוצאה מכך, בחוסר היכולת להקים ממשלה מתפקדת. כרגיל אין חוקר המעז להתמודד עם תופעה זאת כמו עם חולייה האחרים של החברה הישראלית.

בחרתי בכותרת שמרמזת לספרו המבריק של פרופ' סאנד "מתי ואיך נוצר העם היהודי?". בספר זה מסכם פרופ' סאנד את הידוע והנסתר על גורלם של היהודים בין חורבן הבית השני ועד הקמת מדינת ישראל.

נקודה מעניינת ראשונה היא, שלדעת רוב ההיסטוריונים לא הגלו הרומאים את היהודים, כמו שהיה מקובל לחשוב בעבר. הגליית העם המקומי לא הייתה פרקטיקה מקובלת על הרומאים ואינה מתועדת בשום מקום. התושבים היהודים נשארו ברובם בארץ. לא ידוע מה קרה להם, אבל ייתכן והתנצרו עם כיבושי הנוצרים או התאסלמו עם כיבושי המוסלמים והפלסטינים של היום הם צאצאי יהדות המקרא, כפי שסברו בן גוריון ובן צבי.

בהמשך ספרו מתאר פרופ' סאנד שבטים וממלכות שלמות שקיבלו עליהם את הדת היהודית בתקופה שלפני השתלטות הנצרות. החמיירים בדרום חצי האי ערב, שהשפיעו גם על שבטים באריתריאה השכנה. הברברים בצפון אפריקה, שייתכן וגלשו גם לספרד השכנה והכוזרים ליד הים השחור. לא שמענו על תופעות אלה בבית הספר ורק שמם של הכוזרים הגיע לאזנינו בזכות יהודה הלוי. זאת משום היותם מנוגדים לאתוס הלאומי.

מסתמנת איפה אפשרות, שהעם היהודי אינו אלא אוסף של קהילות ושבטים שקיבלו עליהם את דת היהדות. קהילות היהודים בתפוצות לא רק שלא שאפו לחזור לציון, אלא שהיה איסור חמור: לא לחזור לציון לפני בוא המשיח.

רעיון הציונות שהתגבש במזרח אירופה בסוף המאה ה 19, בא לפתר את בעיית הרדיפות של היהודים והושפע מהרעיונות של מדינת הלאום שהתגבשו באותה תקופה. נבנה האתוס של "העם היהודי", אשר אף אחד לא יודע להגדיר בדיוק מי שייך אליו.

החלוצים שעלו לישראל באו ממזרח אירופה חדורים באידיאולוגיה של בניית בית לעם היהודי. אלא שרוב יהודי העולם לא הצטרפו. עד עליית הנאצים בגרמניה בראשית שנות השלושים, היו בישראל לכל היותר 200 אלף עולים. רק שואת יהדות אירופה והתחזקות התנועות הלאומיות במדינות ערב הביאו לעלייתם, לפני ואחרי מלחמת העולם של יהודי אירופה ויהודי מדינות ערב. גם כשהתפרקה ברה"מ, הגיעו הנה כמליון מיהודיה, רק אחרי שנחסמו בפניהם אפשרויות הגירה למערב (מקובל לחשוב שכשליש מהעולים מברה"מ אינם יהודים כלל).

רוב היהודים הגיעו אם כן למדינת ישראל בעל כורחם והאדיאולוגיה של החלוצים היתה זרה להם.

אפשר לטען שגם ארצות הברית היא מדינה שקמה על ידי מהגרים מקהילות שונות, אלא שההבדלים בין ישראל לארה"ב בולטים לעין. ראשית, בארה"ב יש מרחבים עצומים וקהילה שלא מצאה את מקומה במקום אחד, זזה מערבה והקימה עיירה במקום אחר. שנית, לארצות הברית הגיעו אנשים בעיקר מתוך יוזמה להקים לעצמם חיים חדשים ולצבר עושר. האתוס השליט היה האתוס הפרוטסטנטי – "החלום האמריקאי", שדגל ביכולתו של כל אחד בזכות חריצותו, יוזמתו וכשרונו להגיע לעושר. רוב המהגרים שהגיעו קיבלו עליהם את האתוס הזה ואת החוקים שהוא מכתיב.

בישראל הסיפור היה שונה לגמרי. המשאבים היו מצומצמים מאד והותיקים שהגיעו השתלטו על רובם. העולים שהגיעו אחר כך, קיבלו רק פירורים מידיהם של הותיקים. בשנים הראשונות התקיימה המדינה על תרומות שבאו מידיהם של יוצאי אירופה ונשלטו בארץ על ידי יוצאי אירופה. עדיין, אם כולם היו מקבלים עליהם את האתוס החלוצי, היה אפשר לדבר על אתוס לאומי משותף וכך הדברים נראו עד 67. מלחמת ששת הימים, עם ההתפרצות המשיחית שבעקבותיה, הביאו את העסקנים הדתיים, אשר האתוס החלוצי-חילוני היה לצנינים בעיניהם, להציג את האג'נדה הדתית-לאומנית שלהם. רעיונות אלה התאימו גם ליהודים יוצאי מדינות ערב, אשר חיכו להזדמנות לפרוע את החוב מהותיקים, שכה השפילו אותם.

אפשר להניח, על פי עצמת ההתפרצות, שגם אם הייתה נמנעת מלחמת ששת הימים, הייתה נמצאית סיבה אחרת, במוקדם או במאוחר.

החברה הישראלית התפרקה לגורמיה, ללא אתוס מאחד. יוצאי ברה"מ, שהגיעו לתרבות זרה להם ולמציאות שבה כל קהילה מושכת לכיוון אחר, הוציאו גם הם את כל מרירותם ותסכולם על האחוסלים עם עמדתם המתנשאית.

אינני בא חלילה לסנגר על האחוסלים, בהתנשאותם וסירובם לחלק עם אחרים את המשאבים שתפסו, הם הביאו על עצמם את השנאה העזה של כל האחרים.

אקדיש להם את אחת מרשימותי הבאות.

אנחנו הולכים בדרכה של גרמניה של שנות ה 30

לפני כ 3 חדשים פרסם פרופ' בלטמן -חוקר שואה, וראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית מאמר בהארץ תחת הכותרת: 1932 כבר כאן: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1205911.html . מאמר זה גרר מספר תגובות נזעמות, אבל הכותבים נתפסו להבדלים זניחים והתעלמו מהדמיון המהותי.
במאמרו משווה פרופ' בלטמן את האווירה הנוכחית בישראל לאווירה בגרמניה בשנות עליית הנאצים לשלטון. הוא מסתמך על ספרו המצוין של סבסטיאן הפנר "יומנו של גרמני". הפנר הוא עיתונאי גרמני שחווה את התקופה ומתאר את התהליך האיטי שבו שקעה החברה הגמנית לתוך החשכה. היהודים, שחוו את השתלטות הנאציזם כקורבנות, מתרכזים בהיבט של שנאת היהודים ומתעניינים פחות בתהליך החברתי שהביא אומה תרבותית ושקולה להמליך עליה בריונים ולסמא את עיניה בהפצת שינאה ושקרים. עובדה זאת מצערת, כי היא גורמת לציבור היהודי בישראל לצעוד צעד אחר צעד בעקבות הגרמנים של שנות השלושים ולחזור, לפעמים, על אותם סיסמאות ששימשו את הנאצים, רק להפנות אותן כנגד הערבים.

צירוף של מספר גורמים הביא לעליית הנאציזם בגרמניה:

• השפלה על ידי אומות העולם לאחר ההפסד במלחמת העולם הראשונה.
• מצב כלכלי קשה וחוסר תקווה שההנהגה הפוליטית תצליח לפתר את המשבר.
• פחד של בעלי ההון מהשתלטות הקומוניזם.
• מצב רוח כללי של מבוכה ודכדוך.

אלה נוצלו ע"י היטלר ואנשיו לתעמולה ארסית וגזענית בזכות טוהר הגזע, תעמולה שלא בחלה בשום שקר ועיוותה את האמת כדי להתאימה לצרכיה. כאשר צברו כוח פוליטי מספיק, הפעילו הנאצים בריונים שחיסלו את המתנגדים באלימות ומכאן והלאה כבר לא הייתה דרך חזרה.

במדינת ישראל כיום מתקיימים רוב התנאים, על מנת שתתאפשר השתלטות הימין הקיצוני על מנגנוני השלטון:

• התנגדות רוב מדינות העולם לכיבוש ולהתנחלויות נתפסים כאנטישמיות והם מתווספים להשפלה, שעוד לא התגברנו עליה, מרצח של 6 מליון יהודים בשואה והפוגרומים במזרח אירופה.
• מצב כלכלי קשה עבור רוב הציבור, אשר נרמס ע"י בעלי ההון ובעלי הכוח, בלי שמישהו בשילטון יגן על האזרח הקטן ואוזלת יד כמעט מוחלטת של מוסדות השילטון.
• פחד של בעלי ההון מאיבוד שליטה במתרחש במשק.
• מצב רוח כללי של מבוכה וחוסר תקווה.

הימין הקיצוני בארץ משליט שיח ציבורי גיזעני ולא בוחל בשום טכניקה מבית היוצר של גבלס בהפיכת העובדות בצורה חופשית לטובת המטרה. רונן שובל ממייסדי "אם תרצו" פרסם ספר, אשר מהביקורות עליו הבנתי, שעניינו טוהר הגזע היהודי והספר הוא המקבילה היהודית ל"מיין קמפ" של היטלר.
התשובות למאמרו של פרופ' בלטמן התברכו בכך שעדיין אין כאן אלימות נגד האופוזיציה ואין סתימת פיות. אמנם יש אלימות כנגד ערבים, אבל זה נחשב ל"פעילות ביטחונית".
כאן, אכן, שיכללו היהודים את התהליך הגרמני והתאימו אותו לאופי היהודי. הפחד הגדול של היהודים מאובדן פרנסה ומנידוי, מספיקים בכדי ללכד את רוב הציבור. הימין דחק אנשי שמאל מעמדות מפתח בטלויזיה ובעיתונות והשאר הבינו את הרמז והתיישרו.
חוץ מעיתון הארץ, שנחשב לשוליים זניחים, קשר להשחיל לתקשורת ידיעה שחורגת מהקונצנזוס הלאומני-דתי.
גם כוחות הביטחון וגם המשטרה מתייצבים לצד הימין ומתעמרים במעט האמיצים ממחנה השמאל שמעיזים להפגין.
כמו בגרמניה של שנות ה 30, כך כאן, שותקים בעלי ההון מתוך חשש למעמדם ורכושם והדרך סלולה בפני הימין הקיצוני להשליט את אנשיו על כל מנגנוני השלטון ולהביא את מדינת ישראל לאן שגרמניה הגיעה ב 1945.
ההבדל הגדול בין אז להיום, הוא שהעולם כבר למד את הלקח. ישראל גם אינה גדולה כמו גרמניה ואינה יכולה לקיים את עצמה ללא אינטראקציה עם מדינות אחרות.
קשה לחזות כיצד יתפתחו הדברים כאשר הימין הקיצוני ישתלט סופית על המדינה. סופו של מהלך כזה יהיה בהתפוררותו של רעיון "מדינת היהודים", אבל על כך ברשומה נפרדת.

איך השתלט קונצנזוס דתי-לאומני על דעת הקהל בישראל?

ברשימותי הקודמות ציירתי את חדלונם של מוסדות השלטון ואת כוחם של קבוצות הכוח - מערכת הביטחון, בעלי ההון והממסד הדתי, אשר מוצצים את לשדם של האזרחים. שאלתי: למה האזרחים מקבלים בשתיקה את המצב הקשה הזה? יותר מזה: למה אינם מנצלים את זכותם הדמוקרטית ומעלים בבחירות כוחות חדשים שילחמו במצב זה?
כדי לקבל תשובה מספקת, יש ללכת לדעתי צעד נוסף ולשאל: איך השתלט על הציבור הישראלי קונצנזוס ימני-דתי-לאומני-גיזעני?
רמז לקשר בין השאלות האלה ניתן בשבועות האחרונים במאבק על דוח ששינסקי. הימין הקיצוני נאבק בכל כוחו נגד העלאת המיסוי על הגז. העיתונות קישרה זאת לרצון שלהם למצא חן בעיני בעלי ההון, אבל כמעט כל חברי הכנסת נכנעים בדרך כלל לדרישות בעלי ההון וכאן הם הריחו שהציבור ממש לא יאהב את הכניעה הזאת. אז למה ישראל ביתנו והאגף הקיצוני בליכוד בחרו להלחם נגד הלך הרוח בציבור? הם נבהלו מהאפשרות שהציבור, הכנוע והשותק בדרך כלל, יתחיל פתאם להרים ראש ולדרש הסברים.
אכן, אישור המסקנות של וועדת ששינסקי הווה חריג בהתנהלות הכנסת והתקשורת, אשר נכנעו לשכל הישר של הציבור , שלא אהב את השתלטות בעלי ההון על כל המשאבים הטבעיים של המדינה.
ראש הממשלה נתניהו עלול לשלם על החריגה הזאת מכללי המשחק בכיסאו. פתאום צצו נגדו האשמות על טיסות ובילויים של משפחתו על חשבון בעלי ההון. דברים שהיו ידועים ומקובלים עד עכשיו, פתאום הפכו לעבירה.
חבל שבניסיון להגביל את שכרם של המנהלים בחברות ציבוריות, הצליח שר המשפטים, להתגבר על מחאת הציבור ולהשתיקה.
ואכן טענתי היא, שהקונצנזוס הימני-דתי שהשתלט על השיח הציבורי, עושה הכל כדי לכנס את הרוב הגדול של אזרחי המדינה תחת מכנה משותף, מאחד. במסגרתו של קונצנזוס זה קל יהיה לשלוט בציבור.
שני נושאים מאפיינים את הקונצנזוס השולט במדינה: הסגידה ל"יהדות" ולכל מה שהוא "יהודי" והשנאה לזרים, אשר עיקרה מופנה כלפי הערבים.
היהדות, אשר בהקמת המדינה ניסתה להיבדל מהיהדות האורתודוקסית, חזרה להיות אותה יהדות שטעטל מסתגרת מפני העולם, מאמצת קמעות וקברים קדושים ומתבשמת בחוכמתה ועליונותה על ה"גויים".
הגיזענות נגד הערבים הפכה להיות חלק טבעי ומקובל בשפה המדוברת ברחוב היהודי. היא פלשה לכל תחומי החברה והשלטון ואף אחד כבר לא מתנצל או מהרהר פעמיים לפני שהוא פולט משפטים גזעניים. קראתי עכשיו את ספרו של משה נגבי "הכסדום היינו" ומחריד לקרא עד כמה הגזענות חדרה לשיקוליהם של השופטים, כולל בית המשפט העליון ושל אנשי הפרקליטות.
השילוב הזה של "גזע עליון" וגזענות חריפה מזכיר, כמובן, את עליית הנאצים בגרמניה של שנות ה 30.
ברשומה הבאה שלי אשווה את שני התהליכים.
כרגע, רק אפרט את האינטרסט של כל אחד משולשת מוקדי הכח להשליט את הקונצנזוס הימני-דתי.
לגבי הממסד הדתי, הסיפור ברור ופשוט. תפקידם של הרבנים, ושל כהני דת בכלל, הוא לשמר את קהל המאמינים בכל מחיר ולהגן על הקהילה מפני רוחות המודרניזם, שאיימו לאכל בכל פה מהאטרקטיביות של הדת להמונים. אלא שבארץ הם לקחו את ה"כל מחיר" רחוק מדי. הרבנים, שאמורים להיות אנשי מוסר, משווקים בארץ גזענות בוטה ושנאת ערבים מכוערת. הם מבססים את כל האטרקטיביות של הדת על הסתה פרועה נגד האחר. זה שגם אנשים הגונים בקהילות הדתיות משתפים פעולה עם קו זה, בדרך כלל ושותקים, הוא נושא הראוי לעיון ברשומה נפרדת.
גם האינטרסט של אנשי מערכת הביטחון בהשלטת קונצנזוס לאומני, הוא ברור. הגנרלים שבילו את רוב שנותיהם הבוגרים בצבא, הורגלו לראות את הערבים כ"אויב" והחשיבה שלהם חייבת להיות צרת אופקים וממוקדת בדבר אחד: איך לגבור על האויב. כאשר הם עוזבים את הצבא ומצטרפים בהמוניהם לתעשיות הנשק, האינטרסט שלהם בחיזוק המצב המלחמתי והפחדת הציבור מפני הסכנות הביטחוניות עוד גובר.
נשאר מוקד הכוח השלישי, שהוא בעלי ההון. כאן הסיפור קצת יותר מורכב. בתחילת דרכה של המדינה שלטו בחברות המסחריות והציבוריות אנשי האליטה השאכנזית. גם היום, למרות שנושלו מן השלטון הם מהווים רוב בקרב המנהלים הבכירים ובקרב עשירי הארץ. שכבה זאת, שאני מכנה אותם אחוסלים, בעקבות פרופ' קימרלינג (אשכנזים-חילוניים-סוצאליסטים-ליברלים), דווקא קנתה את ייחודה עד לפני שנים לא רבות בנאמנות למפלגות השמאל. המעבר המסיבי של קבוצה זאת ל"מרכז" שהוא בעצם ימין מתון, החלה מאז רצח רבין, שהבהיר את עמק השסע בין הימין לשמאל. האחוסלים היו צריכים לבחר בין יציאה למלחמת תרבות ובין כניעה. הם בחרו באופציה השנייה. יש מספר סיבות לכניעה של האחוסלים, אשר אדון בהן ברשימה נפרדת. לדעתי, אחת הסיבות העיקריות היתה, שזה טוב לעסקים. כלומר, האחוסלים נכנעו במישור האידאולוגי, על מנת לשמר את יתרונם ואת המעמד שקנו להם במישור העסקי.
התהליך הזה של כניעתם האידאולוגית של האחוסלים לסדר היום הדתי-לאומי הוא התהליך המהותי שדירדר את מדינת ישראל למצבה הנוכחי העגום. למרבה הצער, תהליך זה לא נדון כמעט, לא בתקשורת ולא באקדמיה. אני אנסה להתמודד עם הסיבות לתהליך באחת הרשומות הקרובות.