גלעד שליט כמשל

ברשומה זאת ברצוני להציג כיצד מתמצים כל חולייה של החברה הישראלית במקרה של גלעד שליט – חייל שבוי, שנזרק לכלבים. אמנם הנושא הזה כבר נטחן עד דק, אבל רציתי להדגים בעזרתו את מצב הרוח הלאומי ודרך המחשבה המקובלת, שאותם אני מנסה לנתח ברשומותי.

בימים אלה מתעוררת מחאה כנגד יוקר המחייה בארץ ויוקר הדיור. קמו אוהלי מחאה בשדרות רוטשילד ובמקומות נוספים בארץ. האזרח הקטן בארץ נרמס תחת רגלי הכוחות החזקים במדינה: כוחות הביטחון, עסקני הדת ובעלי ההון. כוחות אלה יעשו הכל כדי למקסם את רווחיהם ולבסס את שליטתם, בלי בושה. מערכות השלטון מתבטלות לפני כוחות אלה ואינן מגינות על האזרח, כמו שצריך היה להיות בממשל דמוקרטי תקין. משום כך, נראה לי (הלוואי שאתבדה), שהמחאה לא תשנה הרבה. היא מצומצמת מדי מכדי לשנות את המבנה החברתי והשלטוני המעוות. כמו מחאת הקוטג' שנגמרה בהורדת מחירי הקוטג' והעלאת מחירי הגבינות האחרות, גם כאן ימרחו את השובתים. כאן דרושה מהפיכה של ממש שתחליף את השלטון ותשנה את כללי המשחק. החשש שלי הוא, שאם המחאה תגבר מדי, ייזום ראש הממשלה אירוע ביטחוני או אפילו מלחמה קטנה וכל המחאה תתפוגג.

אם נחזור למקרה של גלעד שליט, גם שם הייתה מחאה די נרחבת ועדיין ישנה. גם במקרה זה, חוששים המוחים לקרא תגר על סדרי העדיפויות המעוותים במדינה והם משחקים לפי כללי המשחק וכנראה שלא יביאו לתוצאות. הממשלה הנוכחית הימנית – לאומנית – דתית, מבססת את כל שלטונה על הסתה. השנאה לחמאס היא בסיס קיומה והיא מפמפמת שנאה זאת השכם והערב. השנאה לחמאס כל כך התמסדה ע"י הפוליטיקאים ובעקבותיהם ע"י הפרשנים "הממלכתיים" בטלויזיה, עד שהיא משפיעה על ההחלטות של אנשי מערכת הביטחון. במקום לפעול בצורה הגיונית, הם פועלים בצורה אמוציונלית. חוסר הרצון להכנע ולו בעניין קטן של שיחרור האסירים (שאנחנו ממילא לא צריכים) הוא הסיבה היחידה להישארותו של גלעד שליט בשבי. הפליטיקאים, אנשי מערכת הביטחון ורוב הציבור אינם מוכנים "להפסיד" לחמאס בויכוח הזה.

הגישה האמוציונלית הזאת יכולה הייתה להחשב ניסבלת, לולא היו תלויים על הכף חייו של חייל צעיר, אשר שירת את המדינה. כל התפוררותה של החברה הישראלית וכל כיעורה מתמצים בקור הרוח בה מתנגדים רוב הישראלים לעיסקת חילופי השבויים ודנים את גלעד שליט למוות.

הפרשנים "הממלכתיים" גם המציאו הצדקה: אם נחזיר את האסירים, קרוב לוודאי שחלק מהם יחזרו לפעילות טרור ואנשים אחרים יהרגו במקום שליט. ממתי אנחנו מקריבים חיילים כדי להקטין סיכונים ביטחוניים? ואם החמאס היו מציעים הסכם שלפיו הם יפסיקו כל פעילות צבאית, אם ימסרו לידיהם את מפקדי מבצע עופרת יצוקה, מישהו היה מעלה בדעתו להענות לדרישה כזאת? האם מישהו מהטוענים את הטענה לעיל בראש חוצות, היה חוזר עליה אם בשבי היה קרוב משפחתו? אולי מישהו יסביר למה במקרה של אלחנן טננבוים וכל השבויים שהוחלפו לפניו הנימוק הזה לא עלה?

הסיפור רק מדגים כמה קל להסית את הציבור ולמכור לו שנאה ותאוות נקם ואיך נעלמה כמעט לחלוטין  הסולידריות בחברה הישראלית.

כשאני מתווכח עם אנשים ומעמת אותם עם העובדה שהם דנים חייל צעיר למוות בהתנגדותם לעיסקה, הם טוענים: יש עוד דרכים לחלץ אותו. זה מביא אותנו למימד אחר אופייני לחברה בישראל – ניתוק מהמציאות. אם המציאות קשה ולא נעימה, הבה נבנה לנו מציאות וירטואלית נוחה יותר. אם חמש שנים לא הצליחו לחלץ את גלעד שליט, אז איך אפשר לחשוב ברצינות שיצליחו לחלץ אותו עכשיו. טיעון כזה טוב רק להרגעת מעט המצפון שעוד נותר. הישראלים כבר מזמן אינם מגבילים את חשיבתם הפוליטית לתחום המציאות. נבנה כאן עולם וירטואלי, שבו היהודים הם הטובים והטהורים וכל השאר הם אנטישמיים, חורשי רע. כך נפתרות כל בעיותנו. זהו נושא לרשומה נפרדת שתבוא בקרוב.

אז מדוע הציונות נכשלה?

ברשומה זאת אעשה מאמץ לסכם את התהליכים שתארתי ברשומותי הקודמות ולהראות איך הם הביאו את הציונות אל כישלונה.

ראשית, עלי להסביר למה אני חושב שהציונות נכשלה. ובכן, תיארתי ברשימות קודמות כיצד כל מערכות השילטון הולכות ומאבדות את יכולתן לתפקד. ההשתוללות של חברי הכנסת מהליכוד וישראל ביתנו העסוקים בחקיקה כנגד ארגוני זכויות האדם במקום לנהל את המדינה, מדגימה את אובדן הדרך. גם מערכת הביטחון, אשר אינה חשופה לתקשורת  הנה חלק מהמערך הכושל הזה ואנחנו רק רואים מפעם לפעם את קצה הקרחון. במבצע "עופרת יצוקה" התרכזו המפקדים בעיקר במניעת הכוחות הלוחמים מלהלחם ובמקום זה הפציצו מרחוק ובלי אבחנה. הם כנראה ידעו למה הם נמנעים כל כך מלחשוף את יכולת הלחימה של הכוחות הרגליים. ברור לי לחלוטין שביום פקודה ייכשלו כוחות אלה ולא יוכלו להגן על המדינה. פרשות קטנות כמו ההשתלטות על המשט הטורקי לפני שנה ומינוי גלנט לרמטכל רק רומזות על מה שקורה בעולם זה, תחת מעטה הסודיות. הצבא הוא סך הכל חלק מהחברה בה הוא חי ולכן איני רואה איך הוא יכול, שלא להפגע מהתפוררות החברה הישראלית, אשר אותה תיארתי ברשומות הקודמות. ארחיב על התפוררות הצבא ברשימה נפרדת. בינתיים אני שם הפנייה למאמר מעניין של ד"ר יגיל לוי בהארץ היום: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1234853.html.

שנית, הציונות מלבד המטרה של הקמת מדינה ליהודים התכוונה גם לייצר יהודי חדש – זה היה חיוני ליכולתם של היהודים להקים מדינה. להוציא את היהודי הרוכל, המושפל וחסר האונים של השטעטל ולבנות טיפוס יהודי חדש – אמיץ, חרוץ, יצרני ושיכול להגן על עצמו. כאן נזעקה היהדות הרבנית להגן על קיומה ולאחר מספר דורות שבהם החלוצים הובילו אל המטרה הזאת, הצליחו עסקני הדת להפוך את הקערה על פיה ולהחזיר את תפיסת הקורבניות, השתדלנות, התחמנות והתלות בגביר אל מרכז הזירה. שוב, תהליך זה תואר והוסבר במהלך הרשומות הקודמות.

לאלה שחוו את הקמת מדינת ישראל ב 48, היה האירוע נס אדיר, שמילים אינן יכולות לתאר. רוב הציבור שחי בשנותיה הראשונות של המדינה וגם אלה שנולדו באותן שנים היו מוכנים לעשות הכל למען המדינה והבטיחו לשלטון הצעיר שקט תעשייתי ונאמנות מוחלטת. כאן גם נעוץ שורשו של הכשלון.

בן גוריון וחבריו, שהוכיחו אומץ רב ותושיה מדינית ראויים להערכה בהחלטתם להקים את מדינת ישראל, לא השכילו להפוך את אוסף המהגרים לאזרחי מדינה דמוקרטית. ישראל יכולה הייתה בהחלט ללמוד מארצות הברית, שהפכה חבורת מהגרים למדינה אדירה  ואשר שמה את החוקה המפוארת שלה במרכז הוויתה. במקום זה בחרו בן גוריון וחבריו ללכד את הציבור סביב אתוס שנתפר בתפרים גסים, כמו שתיארתי ברשומה התעמולה (ה"הסברה") הישראלית. לא נעשה ניסיון מספיק לגבש חוקה ברורה ומקיפה שתגביל את הדורות הבאים, לאחר שתתפוגג תחושת הנס, ותציב להם גבולות של מותר ואסור. לא התפתחה מערכת אכיפת חוקים ראויה לשמה ובכלל הכל נותר נזיל, לא מוגדר ופתוח לאילתורים. בן גוריון לא מצא את האומץ להפריד את הדת מן המדינה ועל קוצר ראותו זאת נשלם כולנו, כנראה באובדן המדינה.

גם הכלכלה שנבנתה, הייתה תמונת ראי של מערכות השלטון האחרות. ברשומה קודמת: זרעי הכישלון של המדינה נזרעו עם הקמתה מתואר כיצד התעקשו אנשי מפא"י לשמר בידיהם את הכח והמשאבים הכלכליים וייצרו כלכלה ריכוזית ולא יעילה, שעד עכשיו מהווה את אחת מהרעות החולות של המדינה.

מיד עם דעיכת ההילה של נס הקמת המדינה, התגלה המשטר של מפא"י כמשטר מסואב. אנשיו עשו הכל לשמר בידיהם את המשאבים שתפסו ופיתחו התנשאות בלתי נסבלת כלפי העולים החדשים שבאו אחריהם.

הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים נתן הזדמנות לדחויים להכות חזרה. הדתיים נתנו לנצחון פרשנות משיחית וייצרו יחד עם יוצאי עדות המזרח כוח נגדי, שהלך והתחזק. ב 77 הם הצליחו להדיח את מפא"י מהשלטון ועם הגעת העולים מברה"מ לשעבר השתלטו על האג'נדה הציבורית. זאת הייתה אג'נדה ימנית, לאומנית, בוטה ודתית, אשר בעיקרה היתה נגד. במקום לתקן את הליקויים של שלטון מפא"י, התרכז הימין בלעשות דווקא. הם פעלו להעביר משאבים ועמדות כוח ממפא"י אל אנשיהם ופעלו בצורה בלתי מתפשרת לחזק את כוח הדת, בעיקר בטיפוח התורה המשיחית של אנשי ההתנחלויות ולפגע ככל האפשר ברעיונות המודרניים של שיוויון ערך האדם.

כאן בא השלב שהשלים את התפרקותה של החברה הישראלית. שלב זה הוא התקפלותם הגורפת של צאצאי דור המייסדים (האחוסלים), אשר היו אמורים להגן על ערכי המודרניזם אך העדיפו מסיבות, שמתוארות לאורך כל הרשומות הקודמות, להפנות להם עורף. יחד אתם עברו ערוצי התקשורת המרכזיים את תהליך הכניעה לאג'נדה השלטת. הטרנד החדש, בהובלתו של שמעון פרס, נהייה להציג פנים מודרניות כלפי חוץ ולהכשיר כל שרץ אנטי דמוקרטי כלפי פנים, כמו שמתואר ברשומה הטריק הישראלי – איך להיות רודף שלום כלפי חוץ ופושע מלחמה כלפי פנים.

בשמאל הישראלי, אשר לקח על עצמו, להגן על ערכי המודרניזם נשאר מיעוט קטן ונרדף, אשר קולו אינו נשמע והוא מוצא עצמו מחוץ לגדר.

כאשר, החברה היהודית בישראל שועטת ללא מעצור אל כיליונה, ניתן רק להעלות ספוקלציות מה יקרה בעתיד. אדון על האפשרויות באחת הרשומות הקרובות, אבל קודם אעסוק בשאלה – האם כישלונם של היהודים להקים מדינה משלהם נגזר מראש או שיכול היה להיות גם אחרת?

כף רגלי לא תדרוך שם – השילוב הקטלני של מרירות וקונפורמיזם

בדיחה ידועה ורבת שנים מספרת על יהודי, ששרד אונייה טובעת ומצא מקלט על אי בודד. כאשר מצאו אותו אחרי שנים, גילו שהתארגן היטיב באי ובנה לו בית ושני בתי כנסת. כששאלו אותו למה היה צריך שני בתי כנסת, ענה: "אחד להתפלל בו והשני – כף רגלי לא תדרך בו לעולם".

מאות שנים סבלו היהודים מהשפלות ורדיפות, מולם הם עמדו חסרי אונים. השיא, היה בשואה, שם הושמדו מיליונים, מבלי שנמצאה להם אפשרות מפלט. אין פלא, שמציאות זאת יצרה מרירות עמוקה ויכולת שרידות גבוהה. יכולת שרידות זאת מתבטאית, בין השאר, בכניעה לחזק , קונפורמיזם וחשש מלהתבלט או לחרוג מהקבוצה. המרירות מתבטאית בשנאה עזה לכל מה שמחוץ לקהילה, שנאה חזקה ומאכלת.

התייחסתי בעבר לשינאה בין הרבדים השונים בחברה היהודית בארץ, אשר מונעת יצירת חברה מתפקדת. בגין עלה לשלטון בהסיתו את עדות המזרח כנגד האליטות האשכנזיות. עד היום מבוסס כוחו האלקטורלי של הליכוד על ליבוי שנאה והסתה כנגד הערבים, מצד אחד וכנגד השמאל המזוהה עם האליטות האשכנזיות, מצד שני. ליברמן לקח את ההסתה צעד אחד קדימה וגרף הצלחה ניכרת בבחידות. גם מנהיגי היהדות האורתודוקסית גילו את כוחה של ההסתה, הם ויתרו על כל עקרונותיהם ומוכרים לצעיריהם שנאת זרים וגזענות בוטה.

בכל מדינה יש פוליטיקאים, שמנסים לרכב על גל ההסתה. במקרים של משבר עמוק, כמו בגרמניה של שנות ה 30 זה עבד על חצי מהגרמנים. בעולם המפותח של אחרי מלה"ע השנייה ישנה שכבה צרה שקונה את הסחורה הזאת, בדרך כלל 10 עד 15 אחוזים. ישראל ייחודית בכך שרוב רובו של הציבור מצביע מתוך שנאה. כל פעם שעולה טענה הגיונית כנגד כשל שילטוני כלשהו, נשלף מיד נשק ההסתה והנושא נזנח. זוהי מציאות מרה, שאינה מאפשרת למדינה להתפתח ומונעת התארגנות של אופוזיציה ראויה לשמה.

בשנה-שנתיים האחרונות אנחנו עדים לגל עכור של "פטריוטיזם" ששוטף את המדינה. צצו תנועות כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי", שמתפקדות כמשטרת מחשבות ומוקיעות כל מי שסוטה מהאג'נדה הימנית-דתית כ"בוגד". הטלויזיה משתפת פעולה עם הגל הזה, כדי להוסיף ריגושים ללוח השידורים הדל שלה והפוליטיקאים מהשמאל והמרכז מוצאים את עצמם נאלצים להתנצל ולהוכיח שהם נאמנים למדינה. רבים מהם מוותרים מראש ואף מגדילים לעשות בהוכחת נאמנותם למדינה ע"י הוקעה נלהבת של כל מי שמתנגד לקונצנזוס.

בהארץ פורסם לפני מספר ימים מאמר מעניין של אבירמה גולן, שכותרתו "כיפה קרועה": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1233748.html

היא מתארת איך בחברה הדתית, כל מי שגורף הצלחה בהיותי קיצוני יותר ושונא גדול יותר של החילונים, מצליח יותר. משום כך הוא נעקף מיד על ידי מי שהוא קיצוני יותר ממנו ולתהליך הזה אין חסמים. גם הדתיים המתונים, שדעתם אינה נוחה מהקיצוניות, נגררים אחרי התהליך, כדי לא להפלט מן הקהילה.

אפשר לתת כהשוואה את גל הפטריוטיזם שהשתלט על ארה"ב לאחר ההשפלה שספגה ב 11/9. הרפובליקאים רכבו על גל זה וטיפחו אותו בהפצת שנאה לאיסלם ואפילו הצליחו להביא את ג'ורג' W בוש לכהונה שנייה, אבל בסוף גבר ההגיון על הרגש וכאשר הקיצוניות עברה גבול מסוים, איזנו האמריקאים את עצמם ובחרו את אובמה לנשיא.

העדר מחסומים למרירות גורם לכך שאפילו אנשי שילטון בכירים, שלא לדבר על חברי כנסת מהשורה,  מעדיפים לנקום ביריבים ולפגע בהם על פני טובת המדינה. ש"ס מובילה את הקו הזה של "תמות נפשי עם פלישתים" ואליה הצטרפו כל מפלגות הימין והן מובילות אותנו בעיניים פקוחות אל התהום.

לאחר שברשומות הקודמות ניסיתי להסביר איך דעכה ישראל כמדינה דמוקרטית ומודרנית, תיאור הלך הרוח לעיל מסביר למה לא ניתן לשנות מצב זה. אנחנו צועדים לקראת אסון ברור ומוחשי - על כך ברשומות הבאות.