אני ממשיך לדון בתהליך, שבו דנתי ברשומותי האחרונות, של הויתור הגורף של האליטות על עמדתם המסורתית של שאיפה להקמתה של מדינת ישראל כמדינה מודרנית, המכירה בערכו של כל האדם, וכניעתם לקונצנזוס הלאומני-דתי מבית מדרשם של האורתודוכסים.
הכניעה הזאת, לדעתי, היא ויתור על הציונות, כי אם לא תהיה כאן מדינה נורמלית ומודרנית, לא תתקיים מדינת ישראל. הציונות הרי ביקשה ליצור יהדות חדשה חופשיה והקונצנזוס הדתי-לאומני הקיים לוקח את היהדות חזרה אל היהדות הגלותית, שהביאה את העם היהודי אל עברי פי-פחת.
ברצוני להוסיף נימוקים נוספים לנסיגתם של האחוסלים מהגנתם על ערכי המודרנה. ברשומות קודמות הצגתי שני נימוקים:
1. כדאיניקיות – ויתור על העקרונות בכדי לשמר על המשאבים ועל עמדות השליטה שהשיגו.
2. רצון לשמר את אחדות העם וחשש להתפוררות החלום הציוני מול השנאה העזה שהפגינו הקהילות המודרות.
עכשיו אוסיף שני נמוקים נוספים:
3. פחדנות
4. קונפורמיזם
אלו הן שתי תכונות שאיפינו את הקהילות היהודיות בגולה ונרכשו לאחר שנים רבות של היותן חסרות מגן ונתונות לחסדיהן של האוכלוסיות בתוכן שכנו ושליטהן. אלו בדיוק התכונות, שאותן ניסו החלוצים – מקימי המדינה לעקור. הם אפילו הצליחו למשך מספר דורות לייצר צברים אמיצים ומרדנים, אבל הפחדנות והצייתנות היו טבועים עמוק מדי בתרבות היהודית והם צצו מחדש ברגע שההתלהבות החלוצית דעכה. חוקרי התרבות, ייתכן וייחסו את הקונפורמיזם היהודי לאחריות הקולקטיבית המודגשת כל כך עמוק בתנ"ך – העם חטא ולכן גורש מארצו. העם חטא ואלוהים הביא עליו מגיפה. מאז ועד היום נוהגים קברניטי הדת לנמק כל אסון בחטאה של הקהילה. גם את שואת יהדות אירופה מתרצים הרבנים בעלייתה של ההשכלה וההתנכרות לדת. יצירת רגשי האשם הקולקטיביים נטועה עמוק מאד בזהות שלנו כיהודים.
שוב ושוב מדהים לראות כיצד גנרלים מעוטרים, הידועים במעשי הגבורה שעשו, משתחררים מהצבא, פונים לפוליטיקה ומייד מתקרנפים ומתנהגים כמו שפנים, לא מעזים לסטות ימינה או שמאלה מהמקובל – רצים לקבל את ברכתו של הרב עובדיה יוסף, מכרכרים בחגיגות המימונה וחוזרים על כל קלישאה חבוטה בית מדרשם של אנשי אם תרצו. כל זאת, כדי לא להחשב חלילה חריגים מן הקהל. הסתירה בין האומץ הצבאי לחוסר האומץ האזרחי זועקת לשמיים, אבל גם חוקרי האקדמיה, ברובם, אינם אמיצים דיים לחקור את הנושא.
עוד לא קראתי את ספרו הארוך של ג'ונתן ליטל "נוטות החסד". אני מעביר מיד שניה קטע שסופר לי, שאומר הרבה על היהודים: הסיפור מסופר על ידי קצין אס אס שהיה ביחידה שנכנסה לעיר שזה עתה נכבשה ע"י הצבא הגרמני. תפקידם היה לאתר את היהודים ולשלוח אותם למחנות. כשנכנסו לעיר הכבושה הורה המפקד לתלות מודעות ברחבי העיר הקוראות לכל יהודי העיר להתייצב למחרת בכיכר המרכזית. הקצין שהיה חדש בתפקיד שאל: "אבל למה שהיהודים יתייצבו? הלא ברור להם שטוב לא יצא להם מכך". "אל תדאג" ענו לו "הם ייתיצבו". ואכן למחרת בשעה היעודה השתרך תור ארוך של היהודים שהתקבצו בכיכר המרכזית.
את נסיגתם של האחוסלים מהגנה על עקרונות המודרנה הוביל שמעון פרס. מיד לאחר רצח רבין שלח את עבדו הנאמן יוסי ביילין לפייס את הדתיים, כאילו הם הקורבנות ולא הצד האשם. פרס יכול היה להמשיך ללא התנגדות להוביל את הסכם אוסלו שהיה הבייבי שלו. אלא, שאומץ לבו לא עמד לו. במקום זה הוא בחר להתחנף לקונצנזוס הביטחוני ואישר את חיסול "המהנדס". חיסול זה הביא כצפוי לפיגועי טרור וחיסל את סיכויי השלום ואת סיכויו של מחנה השלום.
ביבי בקדנציה הראשונה שלו היה נלעג ורחוק כל כך ממה שמצפים ממנהיג להיות, שהביא לעלייתו של אהוד ברק ונתן סיכוי נוסף למחנה השלום להשיג הסכם שלום. אלא שלאהוד ברק בדומה לפרס לא עמד אומץ לבו ולמרות שהיה קרוב להגיע להסכם עם יאסר עראפת, לא עשה את הצעד האחרון וההסכם נפל על עניין הריבונות בהר הבית. אח"כ המציא ברק את ה"אין פרטנר", כדי לחפות על חוסר האומץ שהפגין וקבר סופית את סיכויי השלום לזמן רב.
אם פרס וברק לא אזרו אומץ לעמוד מול התעמולה הארסית והקולנית של הימין, אין להתפלא שרוב הציבור נכנע ללא תנאי.
הפחדונת והקונפורמיזם היוו, אם כן, גם הם מרכיב חשוב בתהליך של התקפלות השמאל הישראלי.