שני נושאים מעסיקים אותי בשנים האחרונות.
הראשון הוא: למה נכחד השמאל הישראלי.
ומתוך חקירת נושא זה עלתה השאלה החשובה יותר: למה המדינה שהקימו היהודים בהשקעה כה רבה של אנרגיות, משאבים ורצון טוב, הגיעה לצורתה העלובה, הנוכחית.
בשלב ראשון, ברצוני לפרט מדוע אני חושב שמדינת ישראל היא כשלון.
כשאני מעלה את הרהורי באזני אנשים שונים, בעיקר אם הם מסודרים מבחינה כלכלית, הם מתפלאים: האם מדינת ישראל גרועה יותר ממדינות אחרות?
ההשוואה היא, כמובן, למדינות המערב.
אלא, שאנחנו כבר מזמן צריכים להעתיק את מושא ההשוואה שלנו למדינות העולם השלישי, כי זה הכיוון שאנחנו מתקדמים אליו בצעדי און.
ובכן, הנתון הראשון המדהים הוא שכשבעים וחמישה אחוזים מהחלטות הממשלה אינן מגיעות לכלל ביצוע.
שמעתי את המספר הזה ממספר אנשים שיש להם גישה למסדרונות השילטון, אף כי אינו מופיע, משום מה במדדים של המכון לדמוקרטיה.
מספיק היה לראות את השריפה הגדולה בכרמל בתחילת החורף, כדי להווכח שאנחנו מתפקדים על ניסים. שרי הממשלה, כמו חברי הכנסת, עסוקים בקידום טובתם וטובת המקורבים להם בלבד. המשרדים השונים שקועים במלחמות יוקרה ביניהם וכל יוזמה, גם אם היא מגיעה לשולחן הדיונים, גוועת בסבך היריבויות והאינטרסים השונים. ראש הממשלה, גם אם היה רוצה, אינו מצליח לכפות את דעתו על השרים וברוב גדול של המקרים, מסתפק בהצהרות והודעות חגיגיות ובזה מסיים את תרומתו לנושא.
הבה ונבחן את השירותים השונים, שממשלה אמורה לספק לתושביה.
נתחיל עם המשטרה. כל מי שניסה אי פעם להתלונן על גניבה, על אלימות של שכן, על רעש באמצע הלילה וכיוצא באלה, יודע שאין עם לדבר. פעם נתקלתי בזוג שוטרים ברחוב מגורי, בדיוק כשמשאית גדולה חנתה בצורה מסוכנת וחסמה את המעבר. ניסיתי להפעיל אותם, אלא שזכיתי מהם לשלל טיעונים והצדקות למה לנהג המשאית אין ברירה אלא לחנות שם.
לשוטרים אין שום עניין ושום כוונה לשרת את האזרח ולהגן על זכויותיו. לכל היותר אפשר למצא אותם במקומות שבהם מתעניינת התקשורת, כמו חקירת מקרי רצח ושחיתויות ובפעילות משרדית בתחנה.
נעבר למערכת הבריאות. יש לנו כנראה רופאים טובים, אלא שבתי החולים הציבוריים רחוקים מאד מבתי החולים במדינות המערב. הרופאים הבכירים עסוקים בפרקטיקות הפרטיות שלהם והרופאים הזוטרים עובדים בלחץ בלתי אפשרי. גם האחיות עסוקות במשימות שברוב העולם מבוצעות ע"י כח עזר. תנאי האישפוז נחותים למדי ובתקופות לחץ חולים שוכבים בפרוזדורים. קופות החולים מספקות גישה סבירה לרופאים, אבל בשנים האחרונות, רמת הרופאים בקופות החולים יורדת והתורים לרופאים מומחים הולכים ומתארכים.
על מערכת החינוך לא נרבה בדיבור. התוצאות במבחני המיצב ובמבחנים הבינלאומים מדברות בעד עצמן. ארגוני מורים חזקים לא נותנים לשנות את המצב ורמת המורים הולכת ויורדת. האוניברסיטאות במצב גרעוני מתמיד ונאלצות להתפשר על הרמה האקדמית. לאחרונה, מתחילים אירגונים פוליטים כמו אם תרצו להכתיב את האג'נדה האקדמית.
מערכת הביטחון, על שלוחותיה השונות זוללת משאבים בתיאבון הולך וגובר. מאחר ואין עליה פיקוח, אפשר רק לנחש שלא כל הכספים מוקדשים לחיזוק הביטחון. המשלחת העצומה והראוותנית בניו-יורק היא כנראה רק קצה הקרחון. לנושא הביטחון אקדיש רשימה נפרדת.
הגענו, אם כן לכלכלה. לכאורה כלכלת ישראל משגשגת. במשבר העולמי האחרון כמעט ולא נפגענו. התהדרו בעיתונים שאצלנו הבנקים גילו אחריות ולא לקחו סיכונים. וכי איזו סיבה הייתה להם לקחת סיכונים? הרי אצלנו הבנקים מהווים יחד מונופול אדיר, שעושה בלקוחות כרצונו. בהעדר תחרות, הם מוסיפים עמלות כל פעם שהרווח קצת יורד ואין מי שיגן על הלקוחות.
מצב דומה שורר בחברות הסלולאר. גם שם הכסף מהלקוחות זורם חופשי לכיסי הבעלים. אין תחרות. כל חברה מעלה תעריפים כשנוח לה.
חברי הכנסת מוכיחים בימים אלה למי הנאמנות שלהם נתונה. במאבק על המלצות וועדת ששינסקי, רובם מתייצבים לימין בעלי ההון ומוכרים להם את משאבי המדינה בתעריף מגוחך.
הוועד של חברת החשמל זוכה לתמיכה אפילו של חברי הכנסת ה"חברתיים", אבל עם היד על השלטר הם סוחטים סכומי עתק מהמדינה ומסדרים לעצמם תנאים מפליגים, על חשבון השאר.
בקיצור, אני חוזר כאן על דברים ידועים, כלכלת ישראל יציבה על גבו של האזרח הקטן. מספר בעלי הון ומספר וועדים חזקים חברו יחד לסחוט מהמדינה את מיטב כספה ושאר האזרחים מקבלים את הדין בהכנעה, או לכל היותר מקטרים במפגשי יום שישי. בינתיים, הפערים בין שכבה צרה של עשירים לבין כל השאר הולכים ומעמיקים.
על מערכת המשפט המתמוטטת לא ארחיב את הדיבור, אלא על כך שישראל כבר אינה יכולה להקרא דמוקרטיה.
במחקרים אקדמים במחלקה לגיאוגרפיה פוליטית קבעו פרופ' יפתחאל וצוותו שישראל אינה יכולה להחשב כדמוקרטיה לפי קנה מידה אקדמי. בהעדר גבולות קבועים וכאשר אין קריטריונים ברורים מי כפוף לאיזה חוק, אי אפשר לקיים דמוקרטיה. אוסיף על זה שגם הקריטריון מי יכול לקבל אזרחות ישראלית נתון בידי הרבנות ולא בידי מוסדות המדינה - זאת משום שיהודים זכאים לאזרחות אוטומטית מתוקף חוק השבות ואת יהדותם קובעת הרבנות.
לסיכום, מניתי מספר עובדות למעלה הידועות לכל ואשר מראות שבכל תחום שנגעתי (יש עוד, אני יודע) מוסדות המדינה והנהגתה אינם מתפקדים ואינם מנוהלים.
ברשימות הבאות אנסה להעמיק לגבי הסיבות לתוהו ובוהו אשר השתלט על מדינת ישראל.
הראשון הוא: למה נכחד השמאל הישראלי.
ומתוך חקירת נושא זה עלתה השאלה החשובה יותר: למה המדינה שהקימו היהודים בהשקעה כה רבה של אנרגיות, משאבים ורצון טוב, הגיעה לצורתה העלובה, הנוכחית.
בשלב ראשון, ברצוני לפרט מדוע אני חושב שמדינת ישראל היא כשלון.
כשאני מעלה את הרהורי באזני אנשים שונים, בעיקר אם הם מסודרים מבחינה כלכלית, הם מתפלאים: האם מדינת ישראל גרועה יותר ממדינות אחרות?
ההשוואה היא, כמובן, למדינות המערב.
אלא, שאנחנו כבר מזמן צריכים להעתיק את מושא ההשוואה שלנו למדינות העולם השלישי, כי זה הכיוון שאנחנו מתקדמים אליו בצעדי און.
ובכן, הנתון הראשון המדהים הוא שכשבעים וחמישה אחוזים מהחלטות הממשלה אינן מגיעות לכלל ביצוע.
שמעתי את המספר הזה ממספר אנשים שיש להם גישה למסדרונות השילטון, אף כי אינו מופיע, משום מה במדדים של המכון לדמוקרטיה.
מספיק היה לראות את השריפה הגדולה בכרמל בתחילת החורף, כדי להווכח שאנחנו מתפקדים על ניסים. שרי הממשלה, כמו חברי הכנסת, עסוקים בקידום טובתם וטובת המקורבים להם בלבד. המשרדים השונים שקועים במלחמות יוקרה ביניהם וכל יוזמה, גם אם היא מגיעה לשולחן הדיונים, גוועת בסבך היריבויות והאינטרסים השונים. ראש הממשלה, גם אם היה רוצה, אינו מצליח לכפות את דעתו על השרים וברוב גדול של המקרים, מסתפק בהצהרות והודעות חגיגיות ובזה מסיים את תרומתו לנושא.
הבה ונבחן את השירותים השונים, שממשלה אמורה לספק לתושביה.
נתחיל עם המשטרה. כל מי שניסה אי פעם להתלונן על גניבה, על אלימות של שכן, על רעש באמצע הלילה וכיוצא באלה, יודע שאין עם לדבר. פעם נתקלתי בזוג שוטרים ברחוב מגורי, בדיוק כשמשאית גדולה חנתה בצורה מסוכנת וחסמה את המעבר. ניסיתי להפעיל אותם, אלא שזכיתי מהם לשלל טיעונים והצדקות למה לנהג המשאית אין ברירה אלא לחנות שם.
לשוטרים אין שום עניין ושום כוונה לשרת את האזרח ולהגן על זכויותיו. לכל היותר אפשר למצא אותם במקומות שבהם מתעניינת התקשורת, כמו חקירת מקרי רצח ושחיתויות ובפעילות משרדית בתחנה.
נעבר למערכת הבריאות. יש לנו כנראה רופאים טובים, אלא שבתי החולים הציבוריים רחוקים מאד מבתי החולים במדינות המערב. הרופאים הבכירים עסוקים בפרקטיקות הפרטיות שלהם והרופאים הזוטרים עובדים בלחץ בלתי אפשרי. גם האחיות עסוקות במשימות שברוב העולם מבוצעות ע"י כח עזר. תנאי האישפוז נחותים למדי ובתקופות לחץ חולים שוכבים בפרוזדורים. קופות החולים מספקות גישה סבירה לרופאים, אבל בשנים האחרונות, רמת הרופאים בקופות החולים יורדת והתורים לרופאים מומחים הולכים ומתארכים.
על מערכת החינוך לא נרבה בדיבור. התוצאות במבחני המיצב ובמבחנים הבינלאומים מדברות בעד עצמן. ארגוני מורים חזקים לא נותנים לשנות את המצב ורמת המורים הולכת ויורדת. האוניברסיטאות במצב גרעוני מתמיד ונאלצות להתפשר על הרמה האקדמית. לאחרונה, מתחילים אירגונים פוליטים כמו אם תרצו להכתיב את האג'נדה האקדמית.
מערכת הביטחון, על שלוחותיה השונות זוללת משאבים בתיאבון הולך וגובר. מאחר ואין עליה פיקוח, אפשר רק לנחש שלא כל הכספים מוקדשים לחיזוק הביטחון. המשלחת העצומה והראוותנית בניו-יורק היא כנראה רק קצה הקרחון. לנושא הביטחון אקדיש רשימה נפרדת.
הגענו, אם כן לכלכלה. לכאורה כלכלת ישראל משגשגת. במשבר העולמי האחרון כמעט ולא נפגענו. התהדרו בעיתונים שאצלנו הבנקים גילו אחריות ולא לקחו סיכונים. וכי איזו סיבה הייתה להם לקחת סיכונים? הרי אצלנו הבנקים מהווים יחד מונופול אדיר, שעושה בלקוחות כרצונו. בהעדר תחרות, הם מוסיפים עמלות כל פעם שהרווח קצת יורד ואין מי שיגן על הלקוחות.
מצב דומה שורר בחברות הסלולאר. גם שם הכסף מהלקוחות זורם חופשי לכיסי הבעלים. אין תחרות. כל חברה מעלה תעריפים כשנוח לה.
חברי הכנסת מוכיחים בימים אלה למי הנאמנות שלהם נתונה. במאבק על המלצות וועדת ששינסקי, רובם מתייצבים לימין בעלי ההון ומוכרים להם את משאבי המדינה בתעריף מגוחך.
הוועד של חברת החשמל זוכה לתמיכה אפילו של חברי הכנסת ה"חברתיים", אבל עם היד על השלטר הם סוחטים סכומי עתק מהמדינה ומסדרים לעצמם תנאים מפליגים, על חשבון השאר.
בקיצור, אני חוזר כאן על דברים ידועים, כלכלת ישראל יציבה על גבו של האזרח הקטן. מספר בעלי הון ומספר וועדים חזקים חברו יחד לסחוט מהמדינה את מיטב כספה ושאר האזרחים מקבלים את הדין בהכנעה, או לכל היותר מקטרים במפגשי יום שישי. בינתיים, הפערים בין שכבה צרה של עשירים לבין כל השאר הולכים ומעמיקים.
על מערכת המשפט המתמוטטת לא ארחיב את הדיבור, אלא על כך שישראל כבר אינה יכולה להקרא דמוקרטיה.
במחקרים אקדמים במחלקה לגיאוגרפיה פוליטית קבעו פרופ' יפתחאל וצוותו שישראל אינה יכולה להחשב כדמוקרטיה לפי קנה מידה אקדמי. בהעדר גבולות קבועים וכאשר אין קריטריונים ברורים מי כפוף לאיזה חוק, אי אפשר לקיים דמוקרטיה. אוסיף על זה שגם הקריטריון מי יכול לקבל אזרחות ישראלית נתון בידי הרבנות ולא בידי מוסדות המדינה - זאת משום שיהודים זכאים לאזרחות אוטומטית מתוקף חוק השבות ואת יהדותם קובעת הרבנות.
לסיכום, מניתי מספר עובדות למעלה הידועות לכל ואשר מראות שבכל תחום שנגעתי (יש עוד, אני יודע) מוסדות המדינה והנהגתה אינם מתפקדים ואינם מנוהלים.
ברשימות הבאות אנסה להעמיק לגבי הסיבות לתוהו ובוהו אשר השתלט על מדינת ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה