ברשומה הקודמת פירטתי בראשי פרקים למה לדעתי הממשל במדינת ישראל כמעט ואינו מתפקד.
זאת נקודת המוצא שלי בכדי להמשיך ולחקור למה הגענו למצב זה.
אפשר גם לשאול: למה רוב האזרחים מוכנים להמשיך לחיות במצב כזה ואינם מרימים את קולם?
בסיום הרשימה הקודמת טענתי, שישראל אינה יכולה להחשב כדמוקרטיה. על כך אני רוצה להוסיף ולכתב היום.
אזרחי ישראל הם אולי היחידים בעולם שיכולים לחיות בדמוקרטיה ואינם רוצים בכך. אף אחד כמובן לא יודה בכך בפה מלא, אבל ממחקרים עקיפים, ששואלים לגבי התפיסה הדמוקרטית והיחס לעקרונות הדמוקרטיה עולה, שרוב האזרחים מוותרים בקלות על רוב עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, בכדי לשמר את זכויות היתר של היהודים.
אחד הדברים המשונים הוא שאפילו הכנסת מוותרת ברצון על זכויותיה, כפרלמנט במשטר דמוקרטי, לפקח על הרשות המבצעת ומשתפת פעולה עם הממשלה המנסה לחסום ביקורת על פעילותה.
אחד הגורמים העיקריים לכך הוא התפרקות המרקם החברתי בישראל. החברה בישראל נהייתה כוחנית וחסרת סובלנות במידה שמביאה אותה אל סף פיצוץ. רבים מסכימים שללא הבעיות הביטחוניות החברה בישראל היתה מתפוצצת מזמן לרסיסים. לכן, גם מעצימים הפוליטיקאים את הבעייה הביטחונית ככל יכולתם ומסרבים לפתר אותה. רבים מהם נשמו לרווחה כששמעו על הפיגוע בירושלים השבוע, זאת אחרי תקופה ארוכה של שקט.
החברה בישראל מנוהלת ע"י שלושה מוקדי כח גדולים וחזקים: מערכת הביטחון, בעלי ההון, הממסד הרבני.
סידרתי אותם לפי מידת הכוח שלהם, אף כי החלוקה בין מערכות אלה אינה חדה.
במערכת הביטחון אני כולל את התעשיות הביטחוניות, שקובעות הרבה מההחלטות הביטחוניות, אבל בהחלט מעורבות גם בשוק ההון. בין בעלי ההון אני כולל גם את וועדי העובדים החזקים, כמו חברת החשמל, המורים, הבנקים וכו. יש להם אותו אינטרסט כמו לבעלי ההון למנוע את פתיחת המשק לתחרות ולהמשיך למצוץ מן האזרח כמה שיותר כסף.
מה שמשותף לכל שלושת מרכזי הכח האלה, היא נכונותם להלחם עד הסוף, בכל האמצעים על הכח שהשיגו, גם במחיר חיסולה של המדינה - כלומר כריתת הענף עליו הם יושבים.
הכנסת, למשל, נשלטת ברובה הגדול ע"י גופים אלה. יש קומץ קטן של חכ"ים שטובת האזרח הקטן נמצאית בראש מעיינינהם.
רוב האזרחים, מן הסתם, אינם שייכים למרכזי הכח האלה, אבל רבים מאד נתונים למרותם.
לגבי הממסד הרבני, העיניין ברור. כל הדתיים סרים למרותם. רוב רובו של הציבור הדתי מצביע עבור המפלגות הדתיות ומתיישר עם הקו הלאומני, גיזעני שהן מוליכות. גם אנשים טובים במחנה הדתי אינם מעיזים לצאת מול הקו הזה, אשר נוגד את נטייתם האישית, כי הם יודעים שזה בסיס הכח שלהם וזאת הדרך של העסקנות הדתית לצבר כסף ועוצמה.
לגבי בעלי ההון והוועדים הגדולים, יש להם את קהל העובדים שלהם שנהנה מהטבות ותנאים משופרים, ככל שבעליהם צוברים זכויות ומדכאים תחרות.
למערכת הביטחון יש את כל הגנרלים לשעבר, אשר חדרו למערכות השלטון ולמערכות ההון ודואגים לשמר את זכויות היתר של מערכת זאת ובעיקר מונעים כל פיקוח ציבורי על המערכת. אבל מעבר לכך, הפך ה"ביטחון" לדת מקבילה ליהדות בשנים הארוכות של מלחמות ומבצעים. הביטחון הוא עגל הזהב של החילוניות הישראלית, אשר מצאה בו נושא מתאים להתלכד סביביו ולהעלות אותו לדרגת קדושה (קחו את רוני דניאל וארי שביט לדוגמה, איך הם מתיזים ריר סביבם כל פעם שהם מדברים על הביטחון).
על אף שהקהלים שמניתי לעיל הם גדולים למדי, עדיין רוב הציבור אינו נמצא במעגל הנהנים מהם וכאן נשאלת השאלה מדוע הרוב הזה נותר דומם?
אין בידי את כל התשובות, כי השאלה הזאת מורכבת ומתייחסת לקהל שאינו הומוגני ולכן סיבותיו שונות בתכלית.
כל שבט בחברה הישראלית וסיבותיו שלו.
ישנן גם מספר סיבות משותפות לרוב הקהל ואתחיל איתן:
ראשית התקשורת בארץ נתונה ברובה לשליטתם של בעלי ההון. חוץ מעיתון הארץ, כל העיתונים הנפוצים וכל ערוצי התקשורת מנוהלים על אנשים שיש להם אינטרסטים ניכרים בשוק ההון. הדבר האחרון שהם היו רוצים זה שינוי במצב הקיים. כל הנושא של התקשורת וההתקרנפות העמוקה של רוב העיתונאים יכלל ברשומה נפרדת, אבל כדאי לשים לב שההשפעה של התקשורת, בעיקר הטלויזיה על דעת הקהל בארץ היא עמוקה ביותר.
שנית, החרדה הקיומית רבת השנים שנטועה עמוק בהוויה היהודית ואשר קיום מדינת ישראל לא פתרה אותה, מביאה אנשים רבים להאמין שלמען המדינה, צריך לוותר. שואת יהדות אירופה, אשר הביאה להקמת מדינת ישראל, מהווה מרכיב יסודי בתפיסת הזהות היהודית-ישראלית.
סיבה שלישית היא הצייתנות והקונפורמיות העמוקות של הציבור הישראלי, אשר שורשיהן נטועים עמוק בהיסטוריה היהודית שבה היהודים היו סגורים בקהילות והיחסים עם העולם החיצוני נוהלו בידי הגביר או השתדלן.
סיבה רביעית היא חוסר הסיכוי לשנות. מתחילת קיומה של מדינת ישראל, נקרא האזרח לרתם את עצמו לטובת הכלל ואף פעם לא עמדה הדאגה לאזרח גבוה בסולם העדיפויות. עם השתלטות מוקדי הכח על מוסדות הממשל והחקיקה, פחת הסיכוי לשינוי עוד יותר וכרגע אנחנו חיים פחות או יותר כאירגון פשע, שבו כדאי ללכת עם החזקים ולא נגדם.
כל אחת מהסיבות למעלה יזכו לפירוט ברשימות עתידיות. הטענה שלי, בכל אופן, שהגענו לשיווי משקל שביר למדי, של ממשלה שלא מסוגלת לתפקד, אך מחזיקה איכשהו את אזרחיה באמונה שהמצב אינו ניתן לשינוי ורק יכול להיות גרוע יותר.
כאן, אני מגיע לרות גביזון, אשר פורסם השבוע שתזכה בפרס ישראל. היא כמובן רק משל לשכבה שלמה של אנשים הגונים וטובים, שתמכו פעם ואפילו לחמו למען זכויות אדם ולמען האזרח הקטן והתקרנפו מתוך אמונה שהם מגינים על מדינת ישראל. פרופ' גביזון, כמוה כפרופ' שלמה אבינרי כותבים מפעם לפעם בעיתון הארץ. שניהם נחשבים לאנשי אקדמיה בכירים ושניהם מרגישים צורך להתפתל ולעשות שמיניות באוויר כדי להגן על הקונצנזוס המקובל בציבור וחלילה לא לחרוג ממנו, למרות שקשה להם להסתיר שדעתם אינם נוחה ממנו. הרגשתי היא, שאנשים כאלה שהיו פעם חלק אינטגרלי מהתהליך של בניית המדינה, מסרבים להכיר בכך שהתהליך הזה לא הצליח. הם מעמידים פנים, גם בינם לבין עצמם, כאילו התקלות הן רק סטיות קטנות וכאשר יתוקנו, הכל יסתדר.
לאנשים המרכזיים האלה שהיו שותפים לנס של הקמת המדינה, אין את הכח הנפשי להתחיל מחדש. ההידבקות שלהם למצב הקיים היא הרסנית למדי ומשרתת את מטרותיהם של מרכזי הכח שהזכרתי למעלה בשימור כוחם.
המשך יבוא...
זאת נקודת המוצא שלי בכדי להמשיך ולחקור למה הגענו למצב זה.
אפשר גם לשאול: למה רוב האזרחים מוכנים להמשיך לחיות במצב כזה ואינם מרימים את קולם?
בסיום הרשימה הקודמת טענתי, שישראל אינה יכולה להחשב כדמוקרטיה. על כך אני רוצה להוסיף ולכתב היום.
אזרחי ישראל הם אולי היחידים בעולם שיכולים לחיות בדמוקרטיה ואינם רוצים בכך. אף אחד כמובן לא יודה בכך בפה מלא, אבל ממחקרים עקיפים, ששואלים לגבי התפיסה הדמוקרטית והיחס לעקרונות הדמוקרטיה עולה, שרוב האזרחים מוותרים בקלות על רוב עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, בכדי לשמר את זכויות היתר של היהודים.
אחד הדברים המשונים הוא שאפילו הכנסת מוותרת ברצון על זכויותיה, כפרלמנט במשטר דמוקרטי, לפקח על הרשות המבצעת ומשתפת פעולה עם הממשלה המנסה לחסום ביקורת על פעילותה.
אחד הגורמים העיקריים לכך הוא התפרקות המרקם החברתי בישראל. החברה בישראל נהייתה כוחנית וחסרת סובלנות במידה שמביאה אותה אל סף פיצוץ. רבים מסכימים שללא הבעיות הביטחוניות החברה בישראל היתה מתפוצצת מזמן לרסיסים. לכן, גם מעצימים הפוליטיקאים את הבעייה הביטחונית ככל יכולתם ומסרבים לפתר אותה. רבים מהם נשמו לרווחה כששמעו על הפיגוע בירושלים השבוע, זאת אחרי תקופה ארוכה של שקט.
החברה בישראל מנוהלת ע"י שלושה מוקדי כח גדולים וחזקים: מערכת הביטחון, בעלי ההון, הממסד הרבני.
סידרתי אותם לפי מידת הכוח שלהם, אף כי החלוקה בין מערכות אלה אינה חדה.
במערכת הביטחון אני כולל את התעשיות הביטחוניות, שקובעות הרבה מההחלטות הביטחוניות, אבל בהחלט מעורבות גם בשוק ההון. בין בעלי ההון אני כולל גם את וועדי העובדים החזקים, כמו חברת החשמל, המורים, הבנקים וכו. יש להם אותו אינטרסט כמו לבעלי ההון למנוע את פתיחת המשק לתחרות ולהמשיך למצוץ מן האזרח כמה שיותר כסף.
מה שמשותף לכל שלושת מרכזי הכח האלה, היא נכונותם להלחם עד הסוף, בכל האמצעים על הכח שהשיגו, גם במחיר חיסולה של המדינה - כלומר כריתת הענף עליו הם יושבים.
הכנסת, למשל, נשלטת ברובה הגדול ע"י גופים אלה. יש קומץ קטן של חכ"ים שטובת האזרח הקטן נמצאית בראש מעיינינהם.
רוב האזרחים, מן הסתם, אינם שייכים למרכזי הכח האלה, אבל רבים מאד נתונים למרותם.
לגבי הממסד הרבני, העיניין ברור. כל הדתיים סרים למרותם. רוב רובו של הציבור הדתי מצביע עבור המפלגות הדתיות ומתיישר עם הקו הלאומני, גיזעני שהן מוליכות. גם אנשים טובים במחנה הדתי אינם מעיזים לצאת מול הקו הזה, אשר נוגד את נטייתם האישית, כי הם יודעים שזה בסיס הכח שלהם וזאת הדרך של העסקנות הדתית לצבר כסף ועוצמה.
לגבי בעלי ההון והוועדים הגדולים, יש להם את קהל העובדים שלהם שנהנה מהטבות ותנאים משופרים, ככל שבעליהם צוברים זכויות ומדכאים תחרות.
למערכת הביטחון יש את כל הגנרלים לשעבר, אשר חדרו למערכות השלטון ולמערכות ההון ודואגים לשמר את זכויות היתר של מערכת זאת ובעיקר מונעים כל פיקוח ציבורי על המערכת. אבל מעבר לכך, הפך ה"ביטחון" לדת מקבילה ליהדות בשנים הארוכות של מלחמות ומבצעים. הביטחון הוא עגל הזהב של החילוניות הישראלית, אשר מצאה בו נושא מתאים להתלכד סביביו ולהעלות אותו לדרגת קדושה (קחו את רוני דניאל וארי שביט לדוגמה, איך הם מתיזים ריר סביבם כל פעם שהם מדברים על הביטחון).
על אף שהקהלים שמניתי לעיל הם גדולים למדי, עדיין רוב הציבור אינו נמצא במעגל הנהנים מהם וכאן נשאלת השאלה מדוע הרוב הזה נותר דומם?
אין בידי את כל התשובות, כי השאלה הזאת מורכבת ומתייחסת לקהל שאינו הומוגני ולכן סיבותיו שונות בתכלית.
כל שבט בחברה הישראלית וסיבותיו שלו.
ישנן גם מספר סיבות משותפות לרוב הקהל ואתחיל איתן:
ראשית התקשורת בארץ נתונה ברובה לשליטתם של בעלי ההון. חוץ מעיתון הארץ, כל העיתונים הנפוצים וכל ערוצי התקשורת מנוהלים על אנשים שיש להם אינטרסטים ניכרים בשוק ההון. הדבר האחרון שהם היו רוצים זה שינוי במצב הקיים. כל הנושא של התקשורת וההתקרנפות העמוקה של רוב העיתונאים יכלל ברשומה נפרדת, אבל כדאי לשים לב שההשפעה של התקשורת, בעיקר הטלויזיה על דעת הקהל בארץ היא עמוקה ביותר.
שנית, החרדה הקיומית רבת השנים שנטועה עמוק בהוויה היהודית ואשר קיום מדינת ישראל לא פתרה אותה, מביאה אנשים רבים להאמין שלמען המדינה, צריך לוותר. שואת יהדות אירופה, אשר הביאה להקמת מדינת ישראל, מהווה מרכיב יסודי בתפיסת הזהות היהודית-ישראלית.
סיבה שלישית היא הצייתנות והקונפורמיות העמוקות של הציבור הישראלי, אשר שורשיהן נטועים עמוק בהיסטוריה היהודית שבה היהודים היו סגורים בקהילות והיחסים עם העולם החיצוני נוהלו בידי הגביר או השתדלן.
סיבה רביעית היא חוסר הסיכוי לשנות. מתחילת קיומה של מדינת ישראל, נקרא האזרח לרתם את עצמו לטובת הכלל ואף פעם לא עמדה הדאגה לאזרח גבוה בסולם העדיפויות. עם השתלטות מוקדי הכח על מוסדות הממשל והחקיקה, פחת הסיכוי לשינוי עוד יותר וכרגע אנחנו חיים פחות או יותר כאירגון פשע, שבו כדאי ללכת עם החזקים ולא נגדם.
כל אחת מהסיבות למעלה יזכו לפירוט ברשימות עתידיות. הטענה שלי, בכל אופן, שהגענו לשיווי משקל שביר למדי, של ממשלה שלא מסוגלת לתפקד, אך מחזיקה איכשהו את אזרחיה באמונה שהמצב אינו ניתן לשינוי ורק יכול להיות גרוע יותר.
כאן, אני מגיע לרות גביזון, אשר פורסם השבוע שתזכה בפרס ישראל. היא כמובן רק משל לשכבה שלמה של אנשים הגונים וטובים, שתמכו פעם ואפילו לחמו למען זכויות אדם ולמען האזרח הקטן והתקרנפו מתוך אמונה שהם מגינים על מדינת ישראל. פרופ' גביזון, כמוה כפרופ' שלמה אבינרי כותבים מפעם לפעם בעיתון הארץ. שניהם נחשבים לאנשי אקדמיה בכירים ושניהם מרגישים צורך להתפתל ולעשות שמיניות באוויר כדי להגן על הקונצנזוס המקובל בציבור וחלילה לא לחרוג ממנו, למרות שקשה להם להסתיר שדעתם אינם נוחה ממנו. הרגשתי היא, שאנשים כאלה שהיו פעם חלק אינטגרלי מהתהליך של בניית המדינה, מסרבים להכיר בכך שהתהליך הזה לא הצליח. הם מעמידים פנים, גם בינם לבין עצמם, כאילו התקלות הן רק סטיות קטנות וכאשר יתוקנו, הכל יסתדר.
לאנשים המרכזיים האלה שהיו שותפים לנס של הקמת המדינה, אין את הכח הנפשי להתחיל מחדש. ההידבקות שלהם למצב הקיים היא הרסנית למדי ומשרתת את מטרותיהם של מרכזי הכח שהזכרתי למעלה בשימור כוחם.
המשך יבוא...
